וידוי בין התקיעות
עה. כתב השולחן ערוך בסימן תקצב: "לא ישיח, לא התוקע ולא הצבור בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות אם לא בענין התקיעות". אמנם התפילות והדברים הקשורים לתקיעות אינם נחשבים הפסק לעניין זה. (שו"ע ורמ"א סע' ג) והוא הדין לוידוי שאינו הפסק. ויש שכתבו, שאף על פי כן אין להפסיק אפילו בוידוי עד סוף תקיעות דמיושב כיוון שאנו תוקעים תש"ת ותר"ת מספק, ודיבור ביניהן הוי הפסק. (דה"ח על חיי אדם). והשיבו עליהם שאין זה נחשב הפסק אחרי שהתחיל התקיעה הראשונה, ועוד שעל פי האמת כל התקיעות נצרכות, ואם כן הפסקה ביניהן בתפילות הוי כמו הפסקה בין מיושב למעומד. ומנהג האר"י ז"ל היה להתודות בין התקיעות דמיושב, וכדכתב מהרח"ו וזה לשונו: "ובענין הוידוי בראש השנה נמצאו בספר הזוהר מאמרים חלוקים. כי ממאמר אחד נראה דאסור לפרשא חטאוי בהאי יומא, ובמקום אחר נראה להיפך. ומורי (האריז"ל) היה נוהג להתודות על חטאיו בלחש שלא ישמעו הדברים לאוזניו, והיה אומר כי המאמר הראשון שבספר הזוהר לא אסר אלא בקול רם ולא בלחש. (שכתב "לפרש") ואמנם אפילו בלחש לא היה נוהג להתודות אלא בעת תקיעות שופר דמיושב לפי שאז מתערבב השטן ואינו משגיח לקטרג, ואז דברי הוידוי עולים למעלה בהתחברות קול השופר העולה למעלה". (שער הכוונות דרושי ראש השנה, הקדמה. פרי עץ חיים שער כו ריש פ"ה. וכן כתב השל"ה והביאו דבריו מגן אברהם תקצב ס"ק ג-ה. שו"ע הרב שם סע' ז. סידור יעב"ץ. עולת שמואל סי' פח ועוד. עיין כה"ח תקצב ס"ק טוב וכן – פסק הבן איש חי ניצבים יג). וכדברי האר"י נוהגים הספרדים, ובפרט שמרן השו"ע לא חלק עליו. ועיין למשנ"ב (תקצג ס"ק יב) שלא סובר כן, ולדעתו רק יהרהר הוידוי.
