הברכות
יד. כוונה – ישמעו היטב את הברכות, ויכוונו לצאת בהן ידי חובה וטוב שיאמר התוקע לקהל לכווין ליבם לצאת ידי חובה בברכות ובתקיעות, וגם התוקע יכווין להוציא את כל מי ששומע אותו בברכות ובתקיעות.
טו. אם אינו מצליח לשמוע הברכות מהחזן – יכול לברך לעצמו, אבל אם יכול לשמוע מהחזן, יצא ידי חובה בברכתו. (עיין זבחי צדק ח"ג סימן קל"ט).
טז. כשהתוקע מברך את הברכות, יעמדו הקהל ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו" אלא רק "אמן".
יז. נוהגים לעמוד בעת הברכות, ולשבת בעת התקיעות. (עיין בא"ח ניצבים טו). אולם בתקיעות של חזרת תפילת מוסף צריך לעמוד. ויש שנהגו לעמוד בכל התקיעות.
יח. קודם הברכות יאמר התוקע ה"לשם יחוד" כמובא בסידורים ואומר "הסדר שאעשה במאה קולות". ולא ב"מאה ואחת קולות". כי רק מאה הם החיוב. גם הציבור יאמרו "לשם יחוד". "לשמוע קול שופר". ביום הראשון יאמרו "לקים מצות עשה של תורה", וביום השני, אף על פי שאין הבדל בין קדושת הימים, יאמרו "לקים מצות עשה", בלבד. (עיין רמב"ם הל' קידוש החודש הלכ' ח' לאפוקי דעת האומרים 'יומא אריכתא' וכן לכאורה משמע מתוס' סוכה מג: ד"ה: "לא אקלע" ועיין רש"י ר"ה י"ח על המשנה בד"ה: "על אלול מפני ר"ה "שמשמע שסובר שעשו ר"ה יום אחד שלא כדעת תוס' ואף על פי שבשו"ע תקי"ד ותקט"ו נפסק שיש דין יומא אריכתא, הרי זה נאמר רק לחומרא ולא לקולא).
יט. נוסח הברכות – ביום א' דראש השנה מברך התוקע "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", אולם ביום ב' דראש השנה מברך רק "לשמוע קול שופר". וכשחל יום ראשון של ראש השנה בשבת, אין תוקעים בו, ולכן ביום השני מברכים גם "שהחיינו". (עיין שו"ע תקפה סע' ב. תר סע' ג ומג"א שם).
כ. לדעת הרמ"א לעולם בין ביום ראשון ובין ביום שני של ראש השנה יברכו "שהחיינו" וטוב שהנוהג כדעתו ילבש בגד חדש וכשמברך יכוין גם על הבגד החדש.
כא. אם בירך בטעות "לתקוע בשופר", או "על תקיעת שופר" – במקום "לשמוע קול שופר" – יצא ידי חובה. (עיין מ"ב וכה"ח סי' תקפ"ה).
כב. אחיזה וכיסוי – צריך לאחוז את השופר בשעה שמברך עליו, ונהגו לכסות את השופר בעת הברכה, לפני הברכה ובין התקיעות. (כה"ח תקפה ס"ק יד בשם א"ר ס"ק ח. בא"ח ניצבים טו).
כג. בלי הפסקה – צריך התוקע לתקוע מיד אחר הברכות ולא להפסיק אפילו בדברים שמענין השופר, ואם דיבר קודם תקיעה ראשונה, אם דיבר מענין השופר – אינו חוזר ומברך, ואם דיבר בענין אחר – חוזר ומברך. אם כבר תקע לעצמו קודם לכן – אינו מחוזר ומברך.
כד. אם התוקע דיבר בין הסדרים – אינו חוזר לברך ואם השומעים דיברו בין הברכה לתחילת התקיעה, יש מחלוקת אם צריכים לחזור ולברך. ולכן אם דיברו לא יחזרו לברך, כי ספק ברכות להקל. ואסור לתוקע ולציבור לדבר מתחילת הברכות עד סוף התקיעות. (עיין שו"ע תקצב סע' ג. כה"ח שם ס"ק כד משנ"ב ס"ק ח).
כה. אין לדבר שום דבר אחרי הברכות עד אחרי תפילת מוסף, אמנם מותר להתוודות בלחש בין התקיעות (שו"ע תקצב סע' ג. עיין בא"ח שם יג), כיוון שזו שעה שבה אין שליטה לחיצונים וזו שעה שאדם יכול להתוודות.
כו. מותר לציבור לומר פיוטים לפני מוסף שהם כתפילה ואינם הפסק בין הברכה לתקיעות, אך התוקע לא יאמר את הפיוטים.
כז. התוקע לאחרים – לאחר שיצא ידי חובה בתקיעת שופר, יאמר לשומע לברך את הברכות, ואחר כך יתקע לו. אם השומע לא יודע לברך – יברך לו התוקע. (עיין שו"ע, רמ"א תקפה סע' ב. כה"ח שם ס"ק כא, כב. מ"ב שם ס"ק ה – לענין ברכה בפעם השניה ראה בסמוך).
כח. וכן אם תוקע לציבור ויצא ידי חובה התקיעות כגון שתקע בבית כנסת אחד והולך אחר כך לתקוע בבית כנסת אחר – יש אומרים שמשום כבוד הציבור יברך התוקע. ולמעשה לא יברך התוקע להוציא את השומעים אלא יברך מישהוא שלא יצא עדיין ידי חובה. מיהו בדיעבד אם בירך – יצאו ידי חובה. (עיין שו"ע רע"ג סעי' ד', גר"א שם ס"ק י"ג, מ"ב ס"ק כ', באהל, בא"ח בראשית ש"ש הלכ' ה', כה"ח שם ס"ק ל"ה, רמ"א סי' תקפ"ה, מ"ב שם ס"ק ה', כה"ח אות כ"א).
