כללי
א. מאות שנים היו יהודים מתאמצים להשיג ארבעה מינים מהודרים, ולפחות כשרים, וזה היה עולה להם בדמים מרובים. פעמים רבות היתה קהילה שלמה מסתפקת באתרוג ולולב אחד לכל הקהילה מחוסר ברירה. היו מקומות שלא היה להם, כי אם לולבים או הדסים יבשים או שוטים. כיום ברוך ה' שהחיינו והביאנו לארץ הקודש ובירך את כל תבואתה לטובה, יכול כל אחד לקנות ארבעת המינים כשרים במחיר השוה לכל נפש, ובמאמץ קטן יכול אדם להשיג לעצמו ארבעה מינים מהודרים שבמהודרים. על כן, אף על פי שבדורות קודמים היו מסתפקים ב"ארבעה מינים" אחד לקהילה שלמה שלא מן הדין, כיום חייב אדם לקנות לעצמו ארבעה מינים. ולא ינהג כאבותיו שהיו סומכים על ארבעת המינים של הקהל. (שו"ע, רמ"א תרנח סע' ט).
ב. מצווה על היהודים בקהילות בחו"ל לקנות ארבעת המינים מארץ ישראל.
ג. לוקחין לולב אחד, אתרוג אחד, שלשה בדי הדס ושני בדי ערבה, ואין להוסיף (שו"ע תרנא סע' טו משנ"ב ס"ק נט וכה"ח ס"ק קלד).
ד. כבר נהגו ישראל שמי שהוא קונה אתרוג ולולב והוא אינו מבין, מראה אותם למורה הוראה לבודקם אם הם כשרים או לא.
ה. יש להקפיד שהלולב ההדס והערבה יהיו תמיד ירוקים ויפים, ומצווה להחליף את המים כל יום, כדי שארבעת המינים ישארו לחים ומהודרים, וביום־טוב מוסיפים מים אבל לא מחליפים. (שו"ע תרנד).
ו. שבת – אין נוטלים לולב בשבת בין ביום־טוב ראשון ובין בחול המועד סוכות שחל בשבת, ואסור גם לטלטל בשבת את ארבעת המינים משום מוקצה. (שו"ע, רמ"א תרנח סע' ב).
ז. יום ראשון ושאר ימים – מן התורה יש מצווה ליקח את ארבעת מינים רק ביום ראשון של חג סוכות, ככתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל" (ויקרא כג מ). במקדש היתה המצווה נוהגת כל שבעת ימי סוכות ככתוב "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (שם). אחר החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי ליטול את ארבעת המינים כל שבעת הימים אף מחוץ למקדש "זכר למקדש". (משנה, סוכה ג יב). ומכיון שנטילת הלולב בחול המועד היא תקנת חכמים ולא מצווה מהתורה, הקילו חז"ל שיוכל לצאת ידי חובה בלולב או באתרוג חסר או שאול ואין צורך שיהיה שלו לגמרי.
ח. יש נוהגים לילך לכותל המערבי לנענע בלולב כל שבעת הימים, כיוון שיש מי שסובר בדעת הרמב"ם שיש מצווה מהתורה ליקח לולב כל שבעת ימים בכל ירושלים העתיקה ולא רק במקדש. והעושים כן צריכים להקפיד בארבעת המינים כמו ביום הראשון. (עיין בכורי יעקב סימן תרנח ס"ק א ומעשה איש).
ט. "משלכם" – ביום־טוב הראשון אין יוצאין בלולב ושאר מינים שאולים, אלא צריכין שיהיו שלו ממש, דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון", ודרשינן "לכם" – משלכם (סוכה כז ב), להוציא את השאול. ואם אחר נותנם לו במתנה על מנת להחזיר – יוצא ידי חובה. ואפילו נותנם לו סתם לצאת בהם, נחשב כאילו אמר לו בפירוש שהוא נותנם לו במתנה על מנת להחזיר. (שו"ע תרנח סע' ד, ה). אומנם אם נתנו במתנה לזמן קצר – אינו מתנה. (אחרונים).
י. מי שיש לו אתרוג כשר על פי הדין, אך אינו מהודר, והאתרוג של הקהל מהודר, יותר טוב שיצא ידי חובתו בשל עצמו ממה שיברך על אתרוג של ציבור. (אחרונים).
יא. וכן אם אין לו לולב, ויש לחבירו לולב כשר ולבהכנ"ס לולב מהודר, עדיף שיקבל מחבירו שיכול להקנות לו בלב שלם, משיקבל מביהכנ"ס שלא כולם מבינים מה היא הקנאה זו. (ראה מ"ב תרנ"ח ס"ק ט"ל).
יב. צ'ק דחוי – הקונה אתרוג בצק' דחוי – אינו יכול לברך עליו ביום טוב ראשון, כיון שקנין כזה הוא רק מדרבנן, ואילו נטילת הלולב מדאורייתא. ולא טוב לבקש מהמוכר שימחל לו על התשלום כי האר"י אמר שלא טוב לקיים מצוות בחינם. על כן לפחות ישלם למוכר חלק מהסכום במזומן. (או בצ'ק מזומן – מחנה אפרים רב ברכות ועיין לברכי יוסף תרנח ס"ק יד ועיין למשנ"ב ס"ק כ וכה"ח ס"ק יד שמצווה כתקנה שיתן מעות וימשוך מערב יום טוב).
יג. מתנה על מנת להחזיר – הנותן לחבירו לולב במתנה סתם, הרי הוא כאילו אמר לו "על מנת שתחזירהו לי", שמסתמא על דעת כן נתנו לו. אמנם אם יש לנותן לולב אחר, אפשר שכוונתו ליתן את הלולב במתנה, ולכן טוב שיפרש דבריו ויסביר שכוונתו היא לתת ב"מתנה על מנת להחזיר". וגם אם לא אמר – חייב להחזיר. (כה"ח שם ס"ק מב, מג. מ"ב שם ס"ק יח, יט).
יד. מי שלא החזיר את הלולב אחרי שקיבלו מחבירו ב"מתנה על מנת להחזיר", אפילו אם הוא מחמת אונס – לא יצא ידי חובה. (שו"ע שם סע' ד). ואם אומר חבירו "הריני כאילו התקבלתי" – יש אומרים שיצא ידי חובה, ויש אומרים שרק עכשיו זה "מתנה"" ולא יצא במה שנטל קודם לכן. (תרנח סעי' טו, מ"ב ושעה"צ שם, חיי אדם מאירי ועיין ביכורי יעקב שם ס"ק ט שלדעת הרשד"ם המובא בברכ"י תרנח ס"ק ז יצא ידי חובה).
טו. מי שמקבל מחבירו לולב ב"מתנה על מנת להחזיר", יגביה את הלולב ומיניו והאתרוג לכל הפחות "טפח", וכשמחזיר לבעליו, יגביהו הבעלים טפח. (אחרונים).
טז. שואל שלא מדעת – נקרא "גזלן", ולכן אין ליקח לולב של חבירו בלי ידיעתו, ומי שלקח לולב מחבירו בלי ידיעתו ביום הראשון אינו יוצא ידי חובה ואסור לו לברך עליו. (ועיין שו"ע תרמ"ט ס"ק ה, ורמ"א שם).
יז. אם יודע שחבירו אינו מקפיד אם יברכו בלולב שלו, ולהיפך ניחא לו בזה שעושים מצווה בממונו – יכול ליקח לולב חבירו ולברך עליו. אמנם ישקול האדם דבר זה היטב היטב, כיוון שיש רבים שמקפידים שלא יגעו בלולב ובאתרוג שלהם שמא יפסלו. ואם לקח בלי רשות מחבר שאינו מקפיד – יכול לברך עליו בכל ימי סוכות חוץ מהיום הראשון. וחייב להחזירו למקומו, ואסור ליתנו לשום אדם אחר. (כה"ח שם ס"ק י. מ"ב שם ס"ק ח).
יח. שותפים – שקנו להם אתרוג ושאר המינים, לא יוצאים ידי חובה, אם לא יתנו – זה לזה כל אחד את חלקו (שו"ע תרנח סע' ז). ובשעת דחק שאין נמצא אחד מהם ולא סיכמו ביניהם שהוא מקנה את חלקו, יכול לברך כיוון שמן הסתם זו היתה כוונתו להקנות לחבירו את חלקו ודווקא כשקנו לשם ברכה, אבל אם קנו לשם מסחר אינו יכול לברך שלא מדעת חבירו. (רמ"א שם).
יט. ציבור – שגרים במקום בו קשה להשיג את ארבעת המינים, נוהגים שגבאי בית הכנסת קונים מקופת הציבור ארבעת המינים וכל הקהל מברכים עליו. וכל מי שידו משגת, מחוייב לתת חלק ממחיר ארבעת המינים. עם כל זה, מוטב לברך על ארבעה מינים של חבירו שיתן לו במתנה, כי מה שהיחיד מקנה לחבירו עדיף טפי. ויבקש מחבירו שיקנה לו אותם במתנה על מנת להחזיר. (כה"ח שם ס"ק פא).
כ. בני חו"ל – שעושין שני ימים טובים, צריכים להקפיד גם ביום השני שארבעת המינים יהיו שלהם ולא שאולים, וכן להקפיד על כל הדינים של יום־טוב ראשון לעניין הברכה, אך לענין קיום המצווה דינו כחול המועד. (עיין שו"ע תרמט סע' ה ונו"כ).
כא. גזול – צריך להזהר שלא לקטוף אחד מארבעת המינים משדה של נכרי, כיוון שרוב הנכרים גזלני קרקע הם, והקוטף – הוא הגוזל. אמנם אם הנכרי קצץ מהקרקע שבחזקתו – מותר לישראל לברך על מינים אלו. כל זה לגבי חו"ל, אבל בארץ ישראל, שהיא מוחזקת לעם ישראל לעד, צריך להקפיד בזה ביותר (עיין שו"ע, רמ"א שם סע' א. עיין בית השואבה עמ' קלח ואילך).
כב. מי שעבר וקטף משדה גוי בארץ ישראל ונתנו לחבירו, יכול חבירו לצאת ידי חובה. אמנם חייב לעשר את האתרוג כי קטיפתו זהו מירוחו, ומתחייב במעשר (כה"ח שם ס"ק כב, כג, כו).
כג. לא יקצוץ ארבעת המינים מגינה של חבירו מבלי שקיבל ממנו רשות, אף על פי שיודע בוודאות שחבירו אחר כך ירשה לו. (עיין רמ"א שם סע' א והחונים עליו).
כד. אם אין האיש בביתו והאשה רוצה ליתנם לאחר לברך עליהם, לפעמים זה מותר ולפעמים אסור. וזה תלוי באומדן דעת הבעל – אם הוא אדם קפדן או לא. (כה"ח תרנח ס"ק י ובבכורי יעקב תרנח ס"ק ו).
כה. ילדים – ביום הראשון לא יתנו לקטנים ליטול ארבעת המינים (ואפילו אחד מהמינים) של גדולים עד לאחר שיטלו הגדולים, כי הקטן קונה ואינו מקנה מן התורה, ואם יתנו לו לברך, לא יוכלו הגדולים לברך אחריו, לכן יאחוז הגדול יחד עם הקטן בארבעת המינים בעת הברכה. (שו"ע שם סע' ו).
כו. חייב אדם לקנות ארבעה מינים כשרים לכל בן ובן שלו כשהם יודעים לנענע בלולב, להוליך להביא להעלות ולהוריד. ויש אומרים שחייב לקנות להם כשהם בני חינוך, כבן שש ושבע, והלכה כדעה ראשונה. (שו"ע תרנז. כה"ח שם ס"ק ב, ג ועיין למשנ"ב ולביאור הלכה אם חייב לקנות וכן אם צריך שיהיו כשרים).
כז. נשים – נהגו לנענע בלולב ולברך עליו. (עיין רמ"א תקפט סע' ו. כה"ח שם ס"ק כג. וכן נהגו מקדמת דנא).
כח. מוקצה – הדס של מצווה אסור להריח בו בכל שבעת ימי החג אפילו בשבת, כיוון שהוא מוקצה למצווה. אבל באתרוג מותר להריח בו מן הדין, אלא לפי שנחלקו אם לברך עליו אם לאו, יש להמנע מלהריח בו. (שו"ע תרנג סע' א).
כט. אסור לטלטל את ארבעת המינים בשבת משום "מוקצה". (רמ"א תרנח סע' ב ואחרונים).
