ערבה
פד. לא צפצפה – יש להקפיד להשתמש בערבה ולא בצפצפה. וסימן ההיכר של הערבה הוא שהעלה שלה ארוך ולא עגול ופיה חלק בלי פגימות. והקנה שלה אדום ולא ירוק, אמנם אפילו בעודו ירוק כשר, כיוון שכשהוא שוהה באילן מתאדם. ורוב הערבות גדלות בנחלים, ולכן נקראו "ערבי נחל". אבל אפילו הגדלות בהרים – כשרות, אלא שאם אפשר יש להדר ליקח מאותן הגדלות בנחל. (שו"ע תרמז סע' א והחונים עליו).
פה. גודלה – שיעור הערבה שלשה טפחים. (24 ס"מ ויש מחמירים 30 ס"מ). ובשעת הדחק אפשר להסתפק ב20- ס"מ. ומודדים מתחילת העץ שלמטה עד סוף העץ שלמעלה. (כה"ח תרנ ס"ק א).
פו. אם חסרה מהשיעור פסולה אף בימי חול המועד.
פז. יבשה – ערבה שהתייבשה, או שנשרו רוב העלין שלה, או שנקטם ראש העץ – פסולה. (שו"ע תרמז סע' ב). ויש אומרים דגם אם נדלדלו העלין מן הקנה ותלויים למטה פסולה. וראוי להחמיר כיוון שערבות מצויות. (מגיד משנה, הל' לולב פ"ח ה"ו. מג"א תרמז ס"ק ב משנ"ב ס"ק ט כה"ח ס"ק יג). וצריכים להשגיח מאוד בערבה, כי לפעמים מחמת יובש נושרין העלים ואז פסולה.
פח. נוהגין ליקח בחול המועד בכל יום ערבה חדשה ללולב, והוא הידור מצווה. אמנם אין זה מעכב, ובלבד שהערבה לא תכמוש ולא תתייבש. (עיין רמ"א תרנד סע' א).
פט. כשמחליפים את הערבה יש להקפיד שלא לתחוב אותה בחוזק, כיוון שעלול לתלוש עלים לערבות או להדסים. לכן מי שמהדר להחליף ערבות, יקפיד לשחרר את הקשרים של הלולב, להוציא את הערבות הישנות ורק אחר כך לקשור ערבות חדשות או הדסים חדשים. (כה"ח שם ס"ק יב משנ"ב תרנד ס"ק ה).
צ. את הערבות הישנות אין לזרוק במקום בו יבואו לידי זלזול, אלא יש להניחן בגניזה או לביעור חמץ. (אחרונים).
צא. לבלוב – יש נוהגים ליקח ערבה עם עלה קטן בראשה הנקרא "לבלוב", ואין צורך להקפיד בזה. (אחרונים).
צב. נקטם ראשה – ערבה שנקטם ראשה נחלקו הדעות אם כשרה, ויש אומרים שאם נקטמה יניחנה במים ותצמח מעט ותהיה כשרה, ואין לסמוך על זה.
