שמחה בשמחת תורה
א. מצווה לשמוח בשמיני עצרת, שהרי בכל ימי חג הסוכות היו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, וביום זה מקריבים פר אחד כנגד עם ישראל. והמשילו חז"ל את העניין במלך שעבדיו עשו לכבודו סעודה גדולה שבעה ימים. ביום האחרון אמר המלך לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. כך אנו, ביום האחרון נחשבים כאוהביו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וביקש ממנו פר אחד לשמוח רק איתנו. ועל כך שמחתינו. (כה"ח תרסח ס"ק ז).
ב. חכמינו זכרונם לברכה כיוונו לסיים את קריאת התורה ב"וזאת הברכה" בשמיני עצרת, כדי לסיים את החגים בברכת משה לישראל. גם בימי שלמה בזמן בניית בית המקדש בירך שלמה המלך את עם ישראל ביום זה. וכיוון שמסיימים את קריאתה שמחים "שמחת סיום", כמו שמסופר בגמרא על גדולי החכמים שהיו עושים יום־טוב בכל פעם שסיימו ללמוד מסכת. (כה"ח שם ס"ק טו).
ג. בעת שמסיימים את קריאת התורה עושים שמחה. ומצווה לשמוח בשמחת תורה. ומצינו לגדולי ישראל שרקדו לפני התורה בכל כוחם ולא חשו לכבודם, ועל דוד מלך ישראל נאמר: "ודוד מכרכר בכל עז לפני ה'". (עיין רמ"א תרסט סע' א. בא"ח וזאת הברכה יח).
ד. יש נוהגים שבמחיאת הכפים מכים יד ימין על השמאל, להגביר מדת הימין על השמאל. (בא"ח שם).
