היה רגיל מרן הרב זצ״ל לספר:
היה יהודי שתמיד היה משתדל להגיע ראשון לשיעור. הייתי מכבד אותו ומושיב אותו לידי. יום אחד, בא אלי אדם וסיפר לי כי הוא ראה את אותו אחד שאני מכבדו, שנסע בחג השבועות ברכבו לכותל וחזר. אמרתי לו שלא יוציא שם רע על אותו יהודי סתם כך, וקודם צריך לברר את העניין על בוריו. ביום שבת שלאחר מכן, שוב הגיע אותו יהודי, וכמובן שהושבתי אותו לידי. אחרי השיעור, פתחתי עימו בשיחה על חומרת הדלקת אש בשבת וביום טוב, והבאתי לו דוגמא מוחשית על נסיעה ביום טוב. והנה, ענה לי אותו אדם: כבוד הרב, קרוב לשנה אני יושב אצלך בשיעורים ואף פעם לא אמרת שאסור לנסוע ברכב ביו״ט! אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, מה יעשו לי בשמים! לא אמרתי את ההלכה הזו?!. בינתיים התעשתתי ועניתי לו: הרי הדבר פשוט שאסור! וכבר אמרו רבותינו, שכל אדם ילמד בעצמו את ההלכות היטב עד שכבר לא יצטרך לשאול רב.
לעיתים, הרב חוזר על ההלכות פעמיים ושלוש, ואומר בעל ספר 'מסילת ישרים' שיחזור עוד ועוד כדי שיכנסו הדברים בלב התלמידים.
מעין זה מסופר על רב אחד, שבכל שבת היה מצטט פסוק מהפרשה ואחרי כן היה ממשיך את דרשתו. אמר לו אחד המתפללים: כבוד הרב, בכל שנה אתה דורש אותו דבר, אולי תעשה קצת שינויים! ענה לו הרב: אתה זוכר במה פתחתי לדרוש בשבת שעברה? ענה לו: כן, התחלת בפסוק פלוני. שאל אותו הרב: ומה המשכתי הלאה? ולא ידע אותו אדם. מכאן אנו רואים, שאדם צריך לחזור על לימודו מאה ואחד פעמים כמניין מיכא״ל.
