כהן שליח ציבור
סב. ראוי שבתפילת שחרית ומוסף לא יהיה כהן ש"ץ, כדי שיוכל לעלות לדוכן. ואם יש צורך מיוחד או שאין ש"ץ אחר – יכול הכהן להיות ש"ץ[1].
סג. אם הש"ץ הוא כהן יחיד בבית הכנסת ורוצה לישא את כפיו – יכול בתנאי שודאי לו שיוכל לחזור לתפילתו בלי שיתבלבל. ויעשה כסדר הזה:
- לאחר שגמר את תפילת הלחש ילך וייטול את ידיו ויחזור למקומו, אם יכול לחלוץ נעליו לפני החזרה – יחלוץ, ואם אינו יכול לחלוץ, כיון שקר וכדו' – יחלוץ אותם לפני שמברך.
- כשיגיע לברכת "רצה" יעקור מעט את רגליו, וכשגומר "ולך נאה להודות" יכול לחלוץ את נעליו וללכת להיכל כדי לישא את כפיו, והופך פניו לצד ימין כדין.
- כשמסיים את ברכת הכהנים יפנה לצד ימין ויחזור למקומו שעמד בו תחילה, ויסיים את ברכת "שים שלום". וידאג שאת ברכת הכהנים יקריא אדם אחר.
- אמנם אם הש"ץ עומד בתפילה בקידמת בית הכנסת אינו צריך ללכת לדוכן אלא נושא את כפיו במקומו[2].
סד. כשיש גם כהנים אחרים – אם הש"ץ הוא כהן ויש כהנים אחרים בבית הכנסת, ואפילו יש רק עוד כהן אחד – לא ישא הש"ץ כפיו אלא ישאר במקומו וישתוק (למרות שוודאי לו שלא יתבלבל אם ישא את כפיו), ואדם אחר מהקהל יעמוד לידו ויקריא לכהנים את הברכה[3].
[1] בא"ח פרשת תצוה סעי' י"ח.
[2] עפ"י שו"ע סי' קכ"ח סעי' כ'. כה"ח שם ס"ק קי"ג-קכ"ג. משנ"ב שם ס"ק ע"ב-פ'. בא"ח פרשת תצוה סעי' י"ח.
[3] שו"ע סי' קכ"ח סעי' כ'. כה"ח שם ס"ק קי"ז. בא"ח פרשת תצוה סעי' י"ח ומנהג ירושלים.
