"ברוך הוא וברוך שמו"

"ברוך הוא וברוך שמו"

כט. עניית "ברוך הוא וברוך שמו" – כששומע שמזכירים שם ה' בכל ברכה וברכה יאמר: "ברוך הוא וברוך שמו", ובסוף הברכה יזהר לענות אמן כראוי[1].

ל. יזהר לומר "ברוך הוא וברוך שמו" בהפרדה בין המילים[2].

לא. שמע שעונים – אם לא שמע את הזכרת שם ה' מהמברך, אך שמע שהקהל עונים: "ברוך הוא וברוך שמו" – יענה עימהם, כיון שאין בזה דין של "אמן יתומה"[3].

לב. ש"ץ שמתפלל במהירות – אם יש ש"ץ שמתפלל במהירות, ואם יענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכותיו יפסיד את עניית אמן – לא יענה: "ברוך הוא וברוך שמו" אלא רק אמן, כיון שענייה זו עדיפה על עניין "ברוך הוא וברוך שמו"[4].

לג. ברכה שרוצה לצאת בה ידי חובה – אם היחיד שומע ברכה שצריך לצאת בה ידי חובה כגון ברכת קידוש, הבדלה, תקיעת שופר וכד' – לא יענה: "ברוך הוא וברוך שמו", ואם ענה – יצא ידי חובה, ואמנם ישנן עדות שמקפידים לענות בדווקא: "ברוך הוא וברוך שמו" גם בברכה שיוצא בה ידי חובה, אך אין אנו נוהגים כן [5].

לד. טוב שירגיל את בניו הקטנים שיענו "אמן" ו"ברוך הוא וברוך שמו" כיון שמיד כשעונה "אמן" יש לו חלק לעולם הבא. ויזהר שלא יביא קטן שמפריע לציבור בתפילתם כי כך יוצא שכרו בהפסדו[6].

[1] שו"ע סי' קכ"ד סעי' ה', ו'. עוד יוסף חי פרשת תרומה סעי' ז'. וכתב שם שכשאומר: "ברוך הוא" יכוון באותיות י -ה משם הוי"ה, וכשאומר: "וברוך שמו" יכוון באותיות ו"ה משם הוי"ה.

[2] כה"ח סי' קכ"ד ס"ק כ"ט.

[3] עוד יוסף חי פרשת תרומה סעי' ט'.

[4] כה"ח סי' קכ"ד ס"ק  כ"ח.

[5] כה"ח סי' קכ"ד ס"ק כ"ו (בשם הדבר שמואל). משנ"ב שם ס"ק כ"א.

[6] כה"ח סי' קכ"ד ס"ק ל"ט.