"וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים, ל"א, כ')
אדם שעובד לפרנסתו ורואה רווחים בעמלו, נוטה לייחס את הישגיו הפרטיים למהלכים שהוא עשה. הוא תולה את הצלחתו ואת עושרו בכוחו ובחכמתו, בבחינת: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וכמו שנאמר אצלנו: "וישמן ישורון ויבעט".
אולם זו כפירה! עליו לדעת ולא לשכוח שכל הברכה באה מאיתו יתברך בלבד, כי אם אתה בהרגשה אישית "ואכל ושבע ודשן", תזהר מלפנות לאלוהים אחרים. תפיסה זו באה לידי ביטוי בשעה שבא עני ומבקש ממנו הלוואה. אם הוא חושב שהכל משלו ושוכח את אלוקיו – קשה לו לתת מכספו לעני. הוא גם רואה בכך חוסר צדק. מדוע שייתן את הכסף שלו, שעליו עמל וטרח, לאדם שלא השקיע מאומה? אבל אם מאמין הוא שהכל מידו יתברך, "ומידך נתנו לך", אין הוא מתלבט כלל. ברגע שמגיע עני לפתח ביתו הוא מבין שעני זה הוא שליח ההשגחה לקחת ממנו את הכסף שהופקד אצלו מידי ה׳. נמצא שהכסף ניתן לו רק כדי שישמש כמתווך בין בורא העולם – נותן הכסף, לעני שזקוק לו.
העובר על כך ואינו מלווה לעני עובר בשתיים: ראשית, הוא שוכח ומתכחש לעובדה שכל מה שיש לו ניתן לו מאת בורא העולם. ועוד, שהתקיים בו מה שכתוב בתורה (ט״ו, י׳): "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך". הרי רע לבבו בעני, ובכך הוא מונע מעצמו את ברכתו של ה׳ בכל מעשי ידיו.
כך יש לבאר את תפילת ׳הושַׁע׳ (ראה בסידור ׳קול אליהו׳ עמוד ר״ה): "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה. יהי רצון מלפניך, ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גוויה וגוויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה׳, שומע תפילה" (רמב״ם תפילה פ״ד הל׳ י״ט).
ויש לבאר, מהו: "והטוב בעיניך עשה"?
פירוש אחד הוא, שיש דברים שנראים בעינינו כטובים, אבל למעשה בעיני ה׳ אינם טובים. לכן אנו מבקשים, ריבונו של עולם, אנו אין לנו אלא מה שטוב בעיניך, דעתנו בטלה בפני דעתך וגזירותיך, וכלשון ה׳כסף משמנה' שם, משם רבינו מנוח: "והטוב בעיניך עשה, פי׳ ה״ר מנוח: לא תיתן לנו הטוב בעינינו שאולי לא יהיה תכליתו טוב אלא הטוב בעיניך שהוא הטוב הגמור".
פירוש נוסף הוא, יש מי שמבקש להיות עשיר, אולם אצלו העושר עלול לגרום ל״וישמן ישורון ויבעט". לפיכך אנחנו אומרים להקב״ה: ריבונו של עולם, אתה בוחן כליות ולב, ואתה יודע מה עתיד המתפלל לעשות עם העושר. אם העושר עלול להביא אותו לפריקת עול, ״פן אשבע וכיחשתי ורם לבבי ושכחתי את ה׳״ – אל תיתן לו את העושר הזה, אלא רק כדי פרנסתו ומחסורו. אך אם יעשה עם העושר חסדים טובים, תן לו ותדריך אותו שיעשה עם זה רק את רצונך.
חז״ל אומרים: כל מקום שכתוב "אכ״ין ו״רק״ין – בא למעט. שלמה המלך ע״ה אומר במשלי (ל׳, ח׳): "ראש ועושר אל תיתן לי" – אינני רוצה ראש ועושר, כי מכיר אני בכך שחטאו של הגנב העני חמור פחות מזה של הגנב העשיר. אם אהיה עני – הרי שאני עלול לגנוב כדי לאכול. ואם אהיה עשיר "פן אשבע וכחשתי" או "וישמן ישורון ויבעט״.
בדרך רמז אמרו: ״אך את הזהב״ – ייזהר שלא יתגאה בזהב שיש לו, כי כל מקום שכתוב "אך" הוא למעט…
