"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ" (דברים, ל"א, ז')

לשון זו של "חזק ואמץ" נכפלה ליהושע כאן ולהלן: "ויצו את יהושוע בן נון ויאמר: חזק ואמץ". מה פשרה של כפילות זו?

כשניגש יעקב אבינו לברך את בני יוסף – מנשה ואפרים, שיכל את ידיו והניח את יד ימינו על ראשו של הבן הצעיר – אפרים, ואת יד שמאלו על ראשו של מנשה הבכור. יוסף ניסה לתקן את הטעות, אך יעקב הסביר לו (בראשית מ״ח, י״ט): "ידעתי, בני, ידעתי. גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל; ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים". ביאר זאת רש״י: ידעתי שמנשה הוא הבכור, ואף עתיד לצאת ממנו גדעון שהקב״ה עושה נס על ידו, אבל אחיו הקטן – אפרים, מבורך יותר, "שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל". ואמנם גם גדעון נלחם את מלחמות ישראל וסייע בהנחלת הארץ לישראל. אולם עדיפותו של יהושע הייתה שלא רק שהנחיל את הארץ, אלא גם לימד תורה לישראל.

רואים אנו שאף שיש חשיבות גדולה לנצח במלחמה ולהנחיל את הארץ, כפי שעשה גדעון, מכל מקום חשיבות רבה יותר יש בלימוד התורה לישראל, כמו שעשה יהושע.

ואכן, הצלחתו של יהושע נמדדה בכך שהצליח לחזק את ישראל ברוחניותם, ולא רק בהצלחותיו הקרביות בשדה המלחמה. בתחילת ספר יהושע כתוב "חזק ואמץ". בתחילה כתוב (יהושע א׳, ו׳-ז׳): "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם", ובפעם השנייה כתוב: "רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר ציוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך". הרי אלו שני כוחותיו של יהושע: "חזק ואמץ" במלחמת כיבוש הארץ ו״חזק ואמץ" בשמירת התורה ובלימודה לישראל. וכן אצלנו בפרשה נכפלה ברכה זו מפי משה, לרמז על שתי התכונות הללו.

ואכן, מלחמתו הראשונה של יהושע לא נעשתה בכוח בכלל. שכן כאשר הגיעו ישראל ליריחו, שהייתה מוקפת בשבע חומות, חשש יהושע שמא שוב ייפול לב העם ויאבדו את ביטחונם בקב״ה. לכן ציוה על העם לעשות הקפות סביב החומה ולומר את תפילת "עלינו לשבח" שהוא בעצמו תיקן, וכך ניצח את העיר (וראה עוד במחזור ׳אהלי יעקב׳ ר״ה עמוד 266 מקורות שיהושע חיבר את תפילת ׳עלינו לשבח, והטעם ל-ז׳ הקפות כנגד ז׳ חומות של יריחו שנפלו). רצה יהושע ללמד את העם בכך, שניצחונם של ישראל הוא ברוח, ולא בכוח, ולפני שיוצאים למלחמה יש להתחזק בתורה ובתפילה.

תכונה זו של יהושע רמוזה בשמו. יהושע קיבל את האות יו״ד משרה אימנו (שנקראה "שרי"), לומר לו שתמיד יהיה שם שמים שגור בפיו.

דילוג לתוכן