שמחת יום טוב
א. כשם שמצווה לכבד את השבת ולענגו, כך מצווה לכבד את הימים הטובים ולענגן, שנאמר: "לקדוש ה' מכבד". וכל הימים הטובים נאמר בהם מקרא קודש. (רמב"ם, הלכות יום טוב ו טז. כה"ח תקכט ס"ק ד).
ב. איזהו כבוד? זה שאמרו רז"ל שיכנס אדם לחג כשהוא נקי ומסופר, ולבוש בגדים נאים. איזהו עונג? זה שאמרו רז"ל שחייב לאכול ביום טוב שתי סעודות, אחת בלילה ואחת ביום ויבצע בהם על שתי ככרות. וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו. אבל סעודה שלישית, אין נוהגין בו. (שו"ע תקכט א' כה"ח ס"ק יב משנ"ב ס"ק יא).
ג. חייב לשמח את אשתו ובניו ואת כל הנלוים אליו כל אחד כראוי לו. לקטנים נותן אגוזים וממתקים. לאשתו ולבנותיו קונה בגדים ותכשיטים כפי יכלתו. ולכולם נותן בשר ויין או שאר מאכלים שערבים להם. ונוהגין להרבות במיני מאכלים ביום טוב יותר מבשבת, כיוון שרק ביום טוב נאמר: "ושמחת בחגך". (שו"ע תקכט ב').
ד. חשיבות השמחה – השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא להקדוש ברוך הוא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". (דברים כח מז). וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, הרי זה חוטא ושוטה. ועל זה נאמר: "אל תתהדר לפני מלך". (משלי כה ו). וכל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד את ה' מאהבה. וכן נאמר בדוד מלך ישראל: "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'". (שמואל ב, ו טז). ואמר על זה: "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". (שמואל ב, ו כב). וזו היא הגדולה והכבוד לשמוח לפני ה' יתברך.
ה. ריקוד וניגון – מצווה רבה לשמוח בשמחת התורה בטיפוח וריקוד ובשירות ובתשבחות, אבל אסור להשמיע כלי שיר ביום טוב, ואסור לטפח ולרקוד ביום טוב, זולת בשמחת תורה בלבד שהתירו לרקוד ולהכות כף לכבוד התורה אך לא לנגן בכלים. (רמב"ם, הלכות לולב ח טו).
ו. בגדים – בגדי יום טוב יהיו יקרים יותר משל שבת. (שו"ע תקכט סע' א. כה"ח שם ס"ק כג).
ז. חציו לה' – אע"פ שהאכילה והשתייה בחגים היא מצות עשה, לא יהא אוכל ושותה כל היום כולו, שהרי כבר נאמר: "עצרת לה' אלהיך". ואע"פ שנאמר: "עצרת תהיה לכם", כבר פירשו רז"ל (פסחים סח:) חציו לה' וחציו לכם. לפיכך צריכין לעסוק גם בתורה. (כה"ח שם).
ח. עניים – כשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל גם לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. שנאמר: "והלוי והגר והיתום" וגו'. אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו. ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם". וכתב על זה בזוהר הקדוש פרשת יתרו: "ותא חזי בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני. ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי, דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא – עליה כתיב 'וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם'" . (תרגום – בא וראה שבכל המועדים והחגים צריך אדם לשמוח ולשמח את המסכנים. ואם הוא שמח לבדו, ולא נותן למסכנים – עונשו גדול, כיוון ששמח לבדו ולא נתן שמחה לאחרים – עיין רמב"ם, הלכות יום טוב ו יח. כה"ח תקכט ס"ק מב).
ט. לא הוללות – כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשוך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר כל מה שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, כי השכרות והשחוק וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". הא למדת שהעבודה היא בשמחה, ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות. (רמב"ם שם. שו"ע שם סע' ג).
י. מדת החסידים אשר ה' לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקב"ה אשר שימחם. ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו: אם כך היא שמחת העולם הזה אשר היא הבל כי יש אחריה תוגה וצער, אם כן מה תהא שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה. ויתפלל להקב"ה שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם, ושישמחנו בשמחת העולם ויזכנו לחיי העה"ב לאור באור פני מלך חיים". (טור שם).
יא. חייב כל אדם להשגיח על בני ביתו שלא יטיילו במקום שיבואו ח"ו לידי קלות ראש בהתערבם עם קלי הדעת, רק יהיו קדושים כי קדוש היום. (שו"ע שם סע' ד).
יב. קריאת תהלים – יזהר לדלג לשון מחילה וסליחה על עוונות ופשעים האמור בבקשות שאומרים – קודם ואחר אמירת תהילים, כי יום טוב הוא. (בא"ח במדבר ו).
