"לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם" (פרק ל"ז פסוק כ"ב)
"למען הציל אתו. רוח הקדש העידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויטלנו משם, אמר, אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסירחון אלא בי:" (רש"י שם)
מדברי רש"י נראה, כאילו, פעל ראובן ממניעים אישיים. באמת לא היתה כוונתו להציל את יוסף, אלה הוא דאג לשמו הטוב ולכבודו, בתור בכור האחים.
צריך להסביר, שראובן דיבר נגד היצר הרע. ידע ראובן, שאם יסביר לעצמו את הסיבה האמיתית למעשיו, ינסה היצר הרע לעכב בעדו. לכן העלה שיקולים אישיים: אני בכור, וכו' – כדי להטעות את היצר, אך כוונתו האמיתית הייתה לשם שמים.
כעין זה נהג דוד המלך (עיין ויקרא רבה ל"ה א, ילקו"ש ויקרא, רמז תר"ע):
חז"ל דרשו על הפסוק: "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" – היצר הרע היה מפתה את דוד המלך לילך לבתי תיאטראות וקרקסאות בטענה: אתה מלך. אתה עסוק במלחמות, עושה משפת וצדק בישראל, יושב בלילה ומזמר תהלים. מותר לך קצת לנוח ולהירגע!
כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והיצר של דוד המלך היה גדול מאוד.
דוד ידע שלא יוכל להילחם בטענותיו של היצר באופן ישיר. כיצד פעל דוד? הראה ליצר כאילו הוא נשמע לו, ואמר לו: אני הולך לאן שאתה רוצה. אך באמצע הדרך השתמט דוד המלך וקפץ לבית המדרש. זהו: "חישבתי דרכי" איך להטעות את יצר הרע, ומיד – "ואשיבה רגלי אל עדותיך".
