וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: (פרק י"ב פסוק ב')
"דבר אחר "ואעשך לגוי גדול" – זה שאומרים אלהי אברהם. "ואברכך" – זהו שאומרים אלהי יצחק. "ואגדלה שמך" – זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה" – בך חותמין ולא בהם:" (רש"י).
בתפילה אנחנו מזכירים גם את אברהם וגם את יצחק, אבל נראה שדווקא איזכורו של יעקב הוא החשוב מכולם, שכן עליו אמרה התורה: "ואגדלה שמך" – דווקא בזכות יעקב גדל שמו של אברהם.
הסיבה היא שאמנם אברהם עצמו היה אדם גדול, וכך הוא גם בנו יצחק, אבל רק כאשר גדל יעקב – הנכד, ונעשה אדם גדול – שורה הברכה בבית אברהם.
ההסבר הוא לפי מה שאמרו חז"ל (ב"מ פ"ה ע"א): "אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם… אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך – תורה מחזרת אחר אכסניה שלה".
דווקא הנכד הוא שמראה את ההמשכיות של התורה במשפחה. כך גם בבית אבותינו: דווקא יעקב גרם לכך שגדל שמו של אברהם סבו, "ואגדלה שמך".
מעלת ההמשכיות שנמצאה אצל יעקב באה לידי ביטוי גם בעקידת יצחק. "דעת זקנים" מבעלי התוספות (כ"ב, י"ד) מביא מדרש: "כשאמר לו הקב"ה לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער" והעלה איל תחת בנו – לא רצה אברהם להניחו, עד שנשבע לו הקב"ה שיחשב לפניו אפרו של איל כאילו היה אפרו של יצחק, ונשבע לו, ומיד הורידו מעל המזבח. ואחר שהורידו אמר לו "תן לי חותמך על זה". אמר לו "מן הדין אין לי למסור חותמי, מכיון שלא שאלת אותו בשעת מעשה, ועוד שכבר נשבעתי לך. אמנם אעשה חסד עמך וליעקב בן בנך אמסרנו", הדא הוא דכתיב (מיכה ז' כ'): "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" – כלומר, תתן אמת – שהוא חותמו של הקב"ה, בשביל חסד שאמרת לעשות לאברהם".
יש לשאול המדרש: מדוע עיכב הקב"ה את החותם ולא מסרו לאברהם? מדוע נתן את החותם רק לבן בנו, ליעקב?
הסיבה היא, כאמור לעיל: הקב"ה המתין ובחן את משפחתו של אברהם. רק כשראה שיצחק – זרע ברך ה', ואף יעקב – חשוב ותלמיד חכם, אמר: אם כך ראוי אברהם שאעשה עימו חסד ואמסור לנכדו את חותם האמת.
בברכות גדולות נתעטר ונתברך אברהם אבינו, אך הגדולה שבהן – שלא תמוש התורה מפיו ומפי זרעו ומפי זרע זרעו עד עולם.
