מובא בגמרא במסכת תענית (דף ט׳ ע״א): "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלוש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה. מתה מרים – נסתלקה הבאר… וחזרה (הבאר) בזכות שניהן (משה ואהרן). מת אהרן – נסתלקו ענני הכבוד… חזרו שניהם (מים וענני כבוד) בזכות משה. מת משה – נסתלקו כולן" (מים, מן וענני הכבוד).
את חג הסוכות אנו עושים זכר לענני כבוד אלו, כמו שמובא בגמרא (סוכה דף י״א ע״ב): "תניא, ׳כי בסכות הושבתי את בני ישראל׳ (ויקרא כ״ג, מ״ג). ענני כבוד היו – דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם״. ובשו״ע (סימן תרכ״ה סעי׳ א׳) כתב מרן: ״׳כי בסכות הושבתי את בני ישראל׳ – הם ענני כבוד שהקיפם בהם וכו"׳.
לפי זה שואל החיד״א ז״ל (ברכי יוסף סימן תרכ״ה סעי׳ א', "ראש דוד" פרשת אמור): מדוע אנו עושים יום טוב מיוחד לזכר ענני הכבוד, ואין אנו עושים יום טוב מיוחד לזכר המן והבאר? ותירץ, שאכן אנו עושים זכר למן ב״לחם משנה" כאשר אנו מכסים את שתי החלות מלמעלה ומלמטה, כפי שהיה המן מכוסה מלמעלה ומלמטה. וכמו כן אנו עושים זכר לבארה של מרים בניסוך המים על גבי המזבח, וגם במזיגת מים לתוך היין בקידוש ליל שבת.
אך עדיין קשה: מפני מה לא קבעה לנו התורה חג מיוחד זכר למן ולבאר, כפי שקבעה לנו את חג הסוכות זכר לענני הכבוד יש שביארו שאמנם אוכל ומים מזינים את כל הגוף, אך הם מפעילים רק אברים מסוימים באדם (מערכת העיכול), משא״כ ענני כבוד שהקיפו את עם ישראל מכל
העברים וכל גופם היה בתוך ענני הקדושה והטהרה, כך שכל מעשיהם התקדשו עם כל חלקי הגוף, לכך נקבע חג הסוכות כזכר לזה (עיין למקורות שהביא הגר״א ביאורו לשו״ע סי׳ תרכ״ה סעי׳ א׳).
ואכן, כל האדם – משיער ראשו ועד ציפורן רגלו, צריך להיות בתוך הקדושה והטהרה. אין לאדם שמחה שלימה אלא כשהוא שלם במצוות הבורא, וכל כולו קודש לעבודת ה׳. שמחת משה ואהרן היתה כשראו את ענני הכבוד מקיפים אותם מכל הצדדים, וגם מלמעלה ומלמטה. מצוה שנעשית ברמ״ח אברים ובשס״ה גידים היא המצוה המושלמת.
החיד"א תירץ בכמה אופנים, ומהם: לא נקבע חג זכר למן ולבאר משום שלחם (מן) ומים (באר) הם הכרחיים לקיום, ובלעדיהם אין לאדם חיים, אם כן ברור הוא שה' לא היה מונע מעמו את הצרכים הבסיסיים ביותר. לעומת זאת, ענני כבוד אינם הכרחיים לאדם, והרבה אנשים הולכים במדבר ללא ענני כבוד. נתינתם לישראל היא ביטוי של חיבת ה' אלינו ואהבתו אותנו.
עוד אפשר לומר, שענני הכבוד הם ביטוי לאהבת ה׳ בכמה אופנים: הם היו מגן מפני שרב ושמש, הם היו מגינים על ישראל מאויביהם, כפי שהגנו עליהם מפני המצרים בים סוף. עננים אלו היו גם שומרים על בגדיהם של ישראל שלא יבלו, ואף היו מכבסים ומגהצים אותם בעודם עליהם, כדברי הכתוב (דברים ח', ד'): "שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה זה ארבעים שנה". הדברים האלה אינם הכרחיים להולכים במדבר, וה׳ העניק לנו אותם רק בגלל אהבתו היתירה אלינו.
הדבר המיוחד שהיה בענני הכבוד הוא: השראת השכינה, השגחה מיוחדת של ה' עלינו. "צילא דמהימנותא״ – צל השכינה (זוהר ח״ב ויקרא אמור ק״ג ע״א). משום כך היו החוטאים נפלטים מחוץ לענני הכבוד, כמו שהביא רש״י על הפסוק (דברים כ״ה, י״ח): "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". השראת השכינה הזו היא שגרמה שיהיה חג הסוכות מיוחד ומיועד לזכר ענני הכבוד.
אף אמנם היה לחם מיוחד, "לחם אבירים" (תהלים ע״ח, כ״ה, יומא ע״ה ע״ב), וגם נס נעשה עם הבאר, שהיתה מתגלגלת איתם ארבעים שנה, אבל בסופו של דבר שניהם נועדו בעיקר לצורך גשמי. לעומת זאת, ענני הכבוד היו ביסודם עניין רוחני. בחג הסוכות נאמר (דברים ט״ז, י״ד): "ושמחת בחגך", מפני שאי אפשר לבטא את הרוחניות ואת הקדושה אלא בשמחה, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל״ג, ע״ב, ועיין אוה״ח בראשית מ״ח, כ״ח).
הטור (סי׳ תרכ״ה) כותב על חג הסוכות: "מורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים".
אחר כך שואל רבי יעקב בעל הטורים: אם כן, מדוע לא קבעה התורה את חג הסוכות בחודש ניסן, כזמן יציאת מצרים? ומתרץ, שסוכה הנבנית בחודש ניסן יכולה שתהיה בנויה לשם צל וכדו'. בחודש ניסן מתחיל הקיץ, ובבניית סוכה בתקופה זו לא ניכר שהיא זכר לענני הכבוד. מה שאין כן בסוכה הנבנית לפני החורף – בחודש תשרי, שניכר בה שהיא נבנית אך ורק לשם חג הסוכות. ו״יראה לכל שמצוות מלך היא עלינו לעשותה" (ועיין שם בב"ח שהסביר את דברי הטור, ועוד אחרונים שהאריכו לתרץ קושיית הטור).
אמנם לפי הדברים שהזכרנו לעיל אודות המעלה הגדולה של ענני הכבוד, יכולים אנו להבין מפני מה נקבע חג הסוכות בחודש תשרי. בחג סוכות אנו חוזרים אל המעלה המיוחדת של ענני הכבוד – מעלה רוחנית גדולה. ובגמרא מובאת בכמה מקומות המעלה הרוחנית הגדולה של חג הסוכות.
בירושלמי (סוכה פרק ה׳ הלכה א׳): "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית השואבה? שמשם שואבים רוח הקודש". וכן תירגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק (ישעיהו י״ב, ד׳) על שמחת בית השואבה: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" – "ותקבלון אולפן חדת בחדווא מבחירי צדקיא" (תרגום: ותקבלו חידושי תורה בשמחה מבחירי הצדיקים). קדושה גדולה כל כך אי אפשר לקבלה אלא רק על ידי שמחה גדולה, ולכן אמרו חז״ל (במשנה סוכה נ״א ע״א) שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. מרוב שמחתם לא היו רואים שינה בעיניהם כל ימי חג הסוכות. הדבר נרמז לנו בדברי חז״ל שאמרו (ראש השנה ט״ז ע״ב): "בחג נידונין על המים", ובמקום אחר אמרו (בבא קמא פ״ב ע״א): "אין מים אלא תורה". מכאן נלמד שבחג הסוכות נידונים על השפעת התורה ורוח הקודש.
כדי לחזור ולהמשיך בחג הסוכות את המעלה הגדולה הזאת עלינו, אנחנו צריכים הכנה מיוחדת. זו ההכנה של חודש אלול, של ראש השנה, של עשרת ימי תשובה ושל יום הכיפורים. רק אחרי ימים אלו של קדושה וטהרה אנו ראויים ל״מים של תורה", ול״שאיבת רוח הקודש".
בזה יובנו יותר דברי הרמב״ם (הלכות לולב פ״ח הי״ב) שכתב כי בחג הסוכות היתה במקדש "שמחה יתירה", ובהמשך (הלכה י״ד) הוסיף: "ולא היו עושים אותה כל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה". רק הגדולים היו המשמחים והרוקדים, והם היו המשבחים את הקב״ה, ודרכם שאב כל עם ישראל קדושה – היא היא "השמחה היתירה".
בעניין זה אמרו הגאון מוילנה והבן איש חי רעיון כמעט זהה. חז״ל אומרים, שכאשר חטאו עם ישראל בעגל הסתלקו ענני הכבוד, כשם שהסתלקו הכתרים שקיבלו במתן תורה. בימים שבין י״ז בתמוז ויום הכיפורים, בהם עדיין לא מחל ה׳ ולא סלח על מעשה העגל, היו ישראל שרויים ללא ענני הכבוד. רק מיום הכיפורים, שבו אמר ה': "סלחתי כדברך", חזרו העננים והגנו על ישראל כבתחילה. לפי זה מדויק מאוד הוא התאריך של חג הסוכות. ענני הכבוד חזרו אחרי יום כיפור, ולכן נקבע חג סוכות בתאריך שהוא סמוך ליום כיפור.
עוד כתב הבן איש חי, הנה נפסקה הלכה (סי׳ תרל״ט סעי׳ א') שאסור להכניס לסוכה כלי מאכל שהם מאוסים, כי הסוכה היא ׳צילתא דמהימנותא'. שמא יאמר האדם שאין הוא יכול להיכנס לסוכה, שהרי הוא ׳כלי מאוס׳ ומלא חטאים'? לזה אומרים לו, שכיון שכבר עבר את יום הכיפורים וסרו ממנו עוונותיו, הרי שהוא ראוי לשבת בסוכה.
