הגמרא (סוכה דף מ״ה ע״ב) לומדת מהפסוק: "עצי שטים עמדים" שכל המצוות (רש״י: "כגון קרשי המשכן ועמודים ולולב והדס וערבה) צריכות להיות כדרך גדילתן.
שאל על כך מרן הבן איש חי (בן יהוידע סוכה דף פ' ע״ג), וזו לשונו: "צריך להבין, מה טעם יש בזה? ומאי נפקא מינה בין דרך גדילתן או להפך?" והוא מבאר שם בשם המהרש״א באריכות על דרך הרמז, בהקדימו שבמצוה יש שם הוי״ה בא״ת ב״ש, לפי ש-מ״צ הם אות יו״ד ואות ה״א בא״ת ב״ש, וביחד עם הסיומת – ו״ה, מתקבל שם הוי״ה. הדבר מלמדנו שהמצוה צריכה להיות שלימה במחשבה, בכוונה, בדיבור ובמעשה. לבסוף כתב: ״ובזה מובן בס״ד שפיר הטעם שצריך שיעשה המצוות, דתחילה יקדים המחשבה והכוונה וכו'" עיי״ש.
על דרך זה אפשר לבאר, שדין זה שהמצוות צריכות להיות כדרך גדילתן בא לרמוז לנו על דרך צמיחתו של האדם. צריך האדם שיהיה ראשו למעלה – כדרך גדילתו, ולא שיהיה בדרך ההפוכה. במילים אחרות: תמיד האדם צריך לשאוף לשמים – לעניינים הרוחניים, ולא חלילה לארץ – לגשמיות. זו דרך הצמיחה הנכונה של האדם, מלמטה למעלה, ולא כדרך עמי הארצות שדרך צמיחתם הפוכה.
