וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן: (ויקרא י"ד, כ"א)
על אשה יולדת (ויקרא י"ב, ח') נאמר: "ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה". כך נאמר גם על קרבנו של חוטא (שם, ה' ז'): "ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה". אך לגבי מצורע אין "הנחה" כזאת, ואף אם הוא דל עליו להביא כבש, כמבואר בפסוק.
ויש להבין: מדוע לא חסה התורה על מצורע עני?
אלא אומרים חז"ל (עיין רבינו יונה, שערי תשובה שער ב' סע' ז'): "שלושה הקב"ה שונאם: דל גאה, ועשיר מכחש וזקן מנאף". נגע הצרעת בא לאדם על שדיבר לשון הרע, ומה שהביא אותו לדבר כך הוא גאוותו שהתגאה בה על אחרים. מכאן שאדם עני ושפל, אשר אין בליבו גאווה על אחרים, אינו חשוד לדבר לשון הרע, ולא להוציא שם רע על אחרים. ממילא לא קיימת מציאות שאדם עני מצטרע וצריך להביא קרבן בטהרתו.
ואם בכל זאת מצאנו אדם דל שדיבר לשון הרע, זה בוודאי מפני שאין הוא דל באמת. אדם כזה – מן הראוי לו שיביא כבש לקרבנו.
