"וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו:" (פרק כ"ד פסוק כ')
יש להבין: לשם מה היתה צריכה לשאוב, והלוא המים עלו לקראתה, כדברי רש"י על הפסוק (כ"ד, י"ז): "וירץ העבד לקראתה" – לפי שראה שעלו המים לקראתה"?
אלא, בזמן שהיתה בעצמה צריכה לשתות היו המים עולים לקראתה, בשל צדקותה המופלגת; אבל כשהיתה צריכה מים כדי לקיים מצווה, לא עלו המים לקראתה, שכן מצוות לא עושים על ידי נס. רצתה רבקה לעשות את המצווה דווקא בעצמה.
מסופר על הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא (ובעמח"ס "שולחן ערוך הרב"), שפעם לקחו אותו לבית הסוהר והוליכוהו בספינה. בדרך הוא ביקש מרב החובל להעמיד את הספינה ולאפשר לו לעמוד על הסיפון כדי לברך ברכת הלבנה. אמר לו אותו רשע: "תברך מהחלון!" ולא הסכים לאפשר לו לעלות על הסיפון.
והנה, אחרי כמה דקות עמדה הספינה ולא המשיכה בנסיעתה. אמר להם "בעל התניא": מה אתם מתפלאים? אני הוא שהעמדתי את הספינה, שכן אין אתם מאפשרים לי לעלות לברך ברכת הלבנה. אני מוכן להחזיר את הספינה להמשיך בהפלגה, אבל בתנאי שתתנו לי לעלות על הסיפון ולברך את ברכת הלבנה".
אמרו לו: "אם אתה יכול לעשות נס ולהעמיד את הספינה, מדוע אינך מברך עתה ומתעקש שדווקא רב החובל יעמיד אותה?", אמר להם: "איני רוצה לערב מעשי ניסים בקיום המצוות. אני רוצה לברך את ברכת הלבנה בדרך טבעית".
ובאותו עניין סופר על אדמור אחד שבמקום מגוריו ירד שלג כבד בחג הסוכות. לטענת חסידיו עשה אותו אדמו"ר נס והעמיד את השלג מעל גובה הסוכה, וכך קיים את המצווה ללא מפריע. אמרו לו: אין מקיימים מצוות בדרך נס! בשמים רוצים בקיום המצוות בדרך הטבע.
