"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:" (י"ב, א').
אף שלא דברה מררים עם איש מלבד אהרון, ולא היה אדם בעולם ששמע מה שאמרה לו, מכל מקום : "וישמע ה'". היה גם מקום למרים לטעון להגנתה, שהיא היתה זו שהצילה את משה כשהיה ביאור, היא גידלה אותו וטיפלה בו, ולפיכך מותר לה לומר עליו כמה מילות תוכחה. למרות זאת דקדק עמה ה' על דיבורה. מכאן אנו רואים את החומרה של המדבר לשון הרע.
אך עדייו יש להבין: מדוע התורה מספרת לנו את מה שקרה למרים? הרי יש בעצם הסיפור משום אמירת לשון הרע על מרים!
אלא צריך לזכור, שכאשר דיברה מרים הנביאה על אחיה היתה בת מאה עשרים ושש, וזאת היתה הפעם היחידה שדיברה לשון הרע. וגם הפעם הזאת היתה כדי להוכיח את משה. אם כן דווקא מסיפור זה למדנו את שבחה של מרים אשר מעולם לא דברה לשון הרע ולא אבק לשון הרע, אלא פעם אחת בימיה. אולם מכיוון שהקבה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (עיין יבמות קכ"א ע"ב ועוד) לכן נענשה.
מזה אנו למדים את עוצמת הזהירות הנדרשת מאיתנו בענין איסור לשון הרע ורכילות, וחובת ההקפדה מפני כל דיבור של איסור וגנאי.
