"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:" (פרק כ"ה פס' ח')
את השכנת השלום שהמשכן מביא לעולם למדים אנו מהגמרא בכתובות (דף ס"ב ע"ב): "רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא (רצה להשיאו לאישה)… אזיל איעסק ליה לבריה בי רבי יוסי בן זימרא, פסקו ליה תרי עשרי שנין למיזל בבי רב (נתנו לו שתיים עשרה שנה ללמוד תורה). אחלפוה קמיה. אמר להו: ניהוו שית שנין. אחלופה קמיה. אמר להו: איכניס והדר איזיל (העבירו אותה על פניו, ועל כן הפחית רבי חייא מהזמן שקבעו לו, עד שאמר שעתה רוצה לישאנה). הווה קא מכסיף מאבוה (התבייש בכך מאביו). א"ל: בני, דעת קונך יש בך – מעיקרא כתיב (שמות ט"ו י"ז) "תביאמו ותטעמו", ולבסוף כתיב (שם, כ"ה, ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כלומר, מהפסוק "תביאמו ותטעמו" משמע שרק בביאת הארץ יהיה "מכון לשבתך", אל לבסוף הסכים הקב"ה שיבנה המשכן במדבר וגם תשרה בו השכינה.
רבי השווה את בניין הבית הפרטי של האדם ואשתו לבניין המשכן. ואכן, אמרו חז"ל (סוטה י"ז ע"א): "דריש רבי עקיבא: איש ואישה זכו – שכינה בינהן", ביתם נעשה כמו המשכן ממש.
מכאן מוסר לאדם שלא ינהג בביתו בלי עול.
ביתו הוא כמו המשכן, וצריך להכין מקום להשראת השכינה. יתאר האדם לעצמו כי בא המלך לבקרו בביתו, והוא אינו מכבדו כלל. ולא זו בלבד אלא שמראה למלך כי אין זה משנה לו אם ישרה המלך בתוכו או ילך מביתו. הלוא יענוש אותו המלך על דבר כזה! אך אם יכבד את המלך – יכבד אותו המלך מידה כנגד מידה.
כך צריך האדם להרגיש כלפי הבורא לאחר שנשא אשה והקב"ה בא לשכון בביתו. עליו לכבד את צו המלך בכל רגע ובכל עת, ובכך תשרה השכינה בכל מעשה ידיהם.
