סיפר מרן הרב זצ"ל:
מעשה היה ברב אחד תלמיד חכם שכשהוא נפטר הספדתי אותו ואמרתי עליו שהוא אחד השקדנים הגדולים של הדור.
הכרתי אותו כבר שהיינו צעירים אולי בגיל תשע או עשר, וכשהוא היה לומד היה בקושי מבין את הדברים. אנחנו היינו צעירים ממנו והיינו צוחקים עליו כי אפילו אנחנו הבינונו לפניו ומהר את הדברים הפשוטים.
יום אחד הוא נכנס לבית המדרש בשעה שלא היה בו אף אחד, פתח את ההיכל, סגר ונעל את שערי בית המדרש מבפנים, והתחיל לבכות והזיל כנחל דמעה שהקב"ה יפתח את ליבו, את שכלו ואת הבנתו בתורה הקדושה. כשרצינו להיכנס לא הייתה אפשרות כי הוא סגר מבפנים ולא רצה לפתוח לאף אחד, ולא הועילו שום קריאות ובקשות. הוא היה בן יחיד והלכו להזעיק את הוריו, אולי יצליחו לדבר על ליבו. באו אביו ואימו וניסו לדבר איתו מחוץ לבית המדרש אבל גם זה לא עזר ולא רצה לפתוח את הדלת, עד שבא השמש ופרץ את הדלת והוציא אותו.
מאותו היום השתנה אותו בחור לבלי הכר – מקודם אנחנו היינו רגילים כל הזמן לצחוק עליו, אבל אחרי אותו מעשה למדנו מסכת עירובין, והחשבון של המבואות השונים וכדומה היה מורכב ומסובך עד שלא יכולנו להבין את הציורים אלא אחרי סיכומים מסודרים וציורים וכדומה, אבל אותו בחור היה מבין מיד ובעל פה מבלי לעשות כל חישוב, והבנתו הייתה מצוינת ולהפליא.
כך היא כוחה של התפילה.
