"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:" (פרק כ"ה פסוק כ"א)
סיפר מרן הרב זצ"ל:
כשמדברים על אדם גיבור, מיד עולה בדמיוננו דמות של אדם גדול ממדים וחזק פיזית. ברם, חכם סאלמן מוצאפי זצ"ל היה אדם חלש גוף מאד. יכול אני להעיד עליו שלא היה בכוחות להרים משקל אלא מועט ביותר – ארבעה ק"ג ולא יותר, אבל ברוחו היה גיבור כאר"י.
כשבאו צרות ייסורים וסבל על עם ישראל, היה מצווה עלינו שלא נשב בשקט אלא נלך עימו להתפלל. בדרך כלל היו הולכים עמו זקנים חשובים ונכבדים והייתה זאת זכות לנסוע בחברתו.
פעם אחת הלך חכם סלאמן למו"ר ויט"ר, דודי היקר, ראש ישיבת "פורת יוסף", הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ואמר לו שעכשיו זה הזמן לעשות תפילות ולא הזמן בכדי ללמוד תורה, כי צרה גדולה מרחפת מעל העם היושב בציון. ואכן הלכו עמו יחד כולם כדי להתפלל על קברות צדיקים.
בתפילות אלו הם היו לוקחים איתם "צידה לדרך" – ספרי לימוד לחלק ביניהם את לימודם, כדי שכל אחד מהם ילמד קטע אחר מהזוהר. את זמן המנוחה והאכילה היה דוחה לסוף – "עד שנגמור להתפלל", והם היו מסיימים את התפילה בחצות הלילה. כמובן שמיד אמרו תיקון חצות, ורק לאחר מכן נפנו לאכול ולנוח, עד שיעלה עמוד השחר. נמצא שכל היום עבר עליהם בתענית! אלו גבורה וכוח ומנהיגות היה לו!
באחת הפעמים, מחבלים חטפו ילדים בבית הספר מעלות, ואנו הלכו אתו להתפלל בהר הזיתים לשחרורם. הקפנו את הקבים שבע הקפות והתפללנו לבורא עולם שיצילם. על אף שבאותו זמן היה חכם סאלמן כבר זקן ותשוש ומתקשה בהליכה, נשאו אותו על כסא לקבר הרש"ש ושם הוא ערך את הסגולה הזאת. כשסיימנו ועלינו לרכב, בישר "עכשיו נושענו, עכשיו ניצלו". פתחנו את הרדיו בכדי שנשמע מה עלה בגורל החטופים, ואז הודיעו שחיילי צה"ל פרצו אל הבניין ושחררו את הילדים.
אין זה סיםור מימי קדם, אלא בנעורינו ראינו בעינינו, ובאזנינו שמענו את שהיה. כוח זה ניתו לו מפני שהיה "גיבור כארי" לברוח מן העבירה לרדוף אחר המצווה.
תפילה של אדם כזה היא תפילה מיוחדת, כזאת שאפילו לדעת רבי מאיר, שסבור שמה שנגזר – בראש השנה נגזר, אם אדם עומד להתפלל יש ביכולתו לבטל את הגזרות.
