נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: (ויקרא י"ג, ט')
מובא בחז"ל במדרש (תנחומא תזריע ו'): מעשה בכהן אחד שהיה רואה נגעים. מטה ידו (נעשה עני) וביקש לצאת לחו"ל (לצורך פרנסה). קרא לאשתו ואמר לה: בשביל שבני אדם רגילים לבוא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם, אלא – בואי ואני מלמדך שתהיי רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעיין שלו – תהיי יודעת שלקה, לפי שכל שיער ושיער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שתהיה שותה ממנו, יבש המעיין – יבש השיער (במדרש רבה, ט"ו ג' הוסיפו: לכל שיער – גומא, כדי שלא תהיה אחת נהנית מחברתה). אמרה לו אשתו: כל שיער ושיער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה, שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך? בניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה, אם רק תאמין בקב"ה ותבטח בו?!. לא הניחה אותו לצאת לחוץ לארץ (והוסיפו במדרש רבה: נשאר במקומו והצליח).
משל זה מלמד אותנו מוסר השכל: לפעמים אדם מעוניין להסביר לאחרים דברים מסויימים, ואין הוא שם לב שדברים אלו נוגעים גם אליו, וכדברי רש"י: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו".
