"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:" (פרק כ"ה פס' כ-כ"א)
"לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות, ויש לומר, שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת, יתן תחלה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפורת עליו" (רש"י שם כ"א)
בדברים אלו יש רמז גדול לחינוכם של ילדי ישראל. שכן על הכפורת היו שני כרובים, והיו פניהם כפני תינוק. ויש להבין: מה טעם מצאה התורה בכך שיהיו פני תינוקות על ארון העדות? אלא התורה באה ללמדנו דרך בחינוך הבנים. כבר בהיותם תינוקות רכים צריך לחנכם לילך בדרך התורה, מפני שרק כך יגדלו לתפארת עמ"י. "מפי עוללים ויונקים יסדתה עוז" . ולמרות שהעדות כבר ניתנה בתוך הארון בכל אופן אנו צריכים להחשיב ולהוקיר את תורתם של הילדים. אם לא נחנך אותם ונוקיר את תורתם כבר מגיל צעיר, כאשר יזקינו יאמר עליהם: "זקנים משער שבתו", וממילא לא יתקיים המשך הכתוב: "ונערים מנגינתם". על כן חזרה התורה והזכירה את הכפורת עם שני הכרובים כאשר דיברה על נתינה התורה בתוך הארון.
אחת השאלות המרכזיות המעסיקות אותנו בחינוך ילדי ישראל היא: כיצד ובאלו כלים עלינו לחנך.
הגמרא (ב"מ פ"ה ע"ב) מספרת לנו מה עשה רבי חייא כדי שלא תשתכח תורה מישראל: זרע זרעי פשתן, קלע מהפשתן חבלים, הכין רשתות ומכמורות, צד צביים, ושחטם (והאכיל את בשרם לעניים), ומעורותיהם התקין קלף לכתיבה, עשה מהקלף מגילות וכתב עליהן חמישה חומשי תורה. לימד חמישה ילדים חמישה חומשי תורה ושישה ילדים לימד שישה סדרי משנה. כאשר כל ילד היה בקי בחומש אחד ביקש שהאחד ילמד את רעהו, וכך עשה בשישה סדרי המשנה. הלך לעיר אחרת ושוב לימד חמישה ושישה ילדים. כך היה עושה רבי חייא כדי שלא תשתכח תורה מישראל.
אמר עליו רבינו הקדוש (ב"מ שם): "כמה גדולים מעשי חייא!". ושואלים המפרשים (המרהש"א שם ועוד): האמנם רבי חייא הגדול, התנא הקדוש, שהוא ובניו דומים לאברהם יצחק ויעקב, צריך להפסיד את זמנו בזריעה בהתקנת עורות וכתיבה? הרי היה יכול למסור עבודות אלו לאחרים והוא היה מקדיש את זמנו להוראת ילדי ישראל, בוודאי בדרך זו היה פועל יותר שלא תשתכח תורה מישראל!
אלא צריך להקדים ולומר שהתקופה בה פעל רבי חייא הייתה תקופה קשה לעם ישראל. לא היו מספיק מלמדי תורה. על כן נאלץ רבי חייא לעבור מיישוב ליישוב וללמד תורה בעצמו. חשב רבי חייא: אם אלמד תורה לתלמידים ואלך למקום אחר, ישכחו הראשונים את אשר לימדתי ולא תתקיים תורה בידם חלילה. נתן הקב"ה עצה טובה בליבו להתעסק בעצמו בהכנת המגילות מתחילת עשייתן, בקדושה ובטהרה. כך הילדים אשר ילמדו במגילה יחושו בקדושה ובטהרה, ילמדו בחשק, יבינו היטב, יזכרו את אשר ילמדו והתורה תתקיים בידם. ואמנם התבטל רבי חייא מלימודו לשם כך, אל לפעמים ביטולה – הוא קיומה.
במעשיו הגדולים סלל לנו רבי חייא את הדרך החינוכית, והורה לנו כיצד מלמדים את כלל ילדי ישראל. אין להסתפק בלימוד ל"מצויינים" או ל"מיוחסים" בלבד. כל מי שנושא בעול החינוך צריך להכין תשתחת יסודית, להכין כלים קדושים ולחנך למידות טובות ולצדקה, כדי שלא תשתכח תורה מישראל.
