"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" (פרק ל, י"ג)
ידוע שכל מקום שכתוב "זה" הינו מורה באצבע, כמו שמצינו לגבי קידוש החודש שאמר לו הקב"ה למרע"ה (יב, א'): "החודש הזה לכם ראש חודשים", וכן (כ"ה, מ'): "וזה מעשה המנורה "- מלמד שהראהו הקב"ה את המנורה, כיון שהתקשה בהבנת הדברים. כך גם לגבי מחצית השקל אמר הקב"ה למשה (ל', י"ג): "זה יתנו".
אפשר לבאר בדרך רמז על לשון הפסוק: "זה יתנו כל העובר" וכו', שאם יש לאדם כסף מזומן, נחשב הדבר בגדר "זה", שאז גופן של המעות מצוים אצלו ויכול לתת אותם לצדקה.
על דרך זה תבואר הלשון "זה" המובאת בפסוק אחר (דברים ט"ו, י') "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך". כלומר הדרך הטובה ליתן צדקה היא כאשר הוא בבחינת "זה", דהינו כסף בעין. אופן זה עדיף על נתינת צ'קים לעניים משום שבצ'ק אין לעני אפשרות לקנות אוכל למחייתו מיד. גם כאשר הוא מפקיד את הצ'ק בבנק, פעמים ששואלים אותו שאלות מיותרות ומביכות. לכן הטוב ביותר הוא לתת לעניים כסף במזומן, וזהו שכתוב זה יתנו – מזומן דווקא.
הוא הדין בפורים. כשנותן לחברו מתנות לאביונים, לא יתן צ'ק אלא כסף מזומן כדי שיוכל מיד לקנות לעצמו אוכל לסעודת פורים. בנתינת צ'ק אין העני יכול לקנות את צרכי החג ביום פורים, כיון שהבנקים סגורים ביום פורים אחר הצהריים.
