"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים, כ"ו, ג')
מעלת הביכורים אינה בנתינת הפירות לכהן בלבד. מצווה זו גורמת לאדם המקיים אותה שייכנס לבית המקדש ויתבשם מריח הקדושה השורה שם תמיד. את פירות הביכורים הוא מניח על יד המזבח ודיו – הכהנים של אותו המשמר יטפלו בהם. אבל מעבר לנתינת הפירות, ישנה חשיבות של עצם הנוכחות בבית המקדש.
כאשר מביאי הביכורים היו נכנסים לבית המקדש עם ביכוריהם, לא היו יכולים להניח את הפירות ליד המזבח, לצאת החוצה ולשוב לענייניהם. הם היו מחויבים באותו לילה לישון בירושלים, וזאת על מנת שיספגו מאווירת הקדושה שבעיר.
זאת ועוד, כשהיו עשירים מביאים ביכורים, היו רואים את הכהנים הולכים יחפים בבית המקדש. בתחילה הם לא הבינו מדוע הכהנים נוהגים כן, ומיד ביקשו לנדב זוגות נעליים חדשות לכל הכהנים… או אז הסבירו להם שהכהנים הולכים יחפים כדי להיות צמודים לרצפת בית המקדש, מחוברים לקדושה.
התורה דאגה שכל באי בית המקדש ייפגשו עם הקדושה המיוחדת של המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. עם מטען רוחני שכזה יכלו לצאת בחזרה לביתם.
