"וּפִֽי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵֽעַ:" (פרק ל"ט פס' כ"ג)
פשט הכתוב הוא כפי שמסביר רש"י, שהמעיל היה ארוג ולא תפור.
ובדרך הרמז: ידועים דברי חז"ל (זבחים פ"ח ע"ב) כי המעיל מכפר על עוון לשון הרי, והוא תיקון לכוח הדיבור. יש כאן רמז למעלת הענווה, לאותם הבולמים את פיהם בשעת מריבה, בעלי הענווה אשר נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, שעליהם אומר הכתוב (שופטים ה' ל"ה) "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (עיין שבת פ"ח ע"ב).
וכבא שאלו הרי "הנעלבים ואינם עולבים" – הם בעצמם "שומעים חרפתם ואינם משיבים", ולכאורה יש כאן כפל לשון!
וביארו – כי פעמים בעל הגאווה פוגע בעניו ומעליבו, אך העניו שותק. יש בעל גאוה הפוגע בעניו בצורה נוספת ואומר לעניו כי הוא בעל גאוה, וגם אז – העניו שותק. הרי שהוא שומע את חרפתו ואינו משיב, אע"פ שיכול להשיב.
כך מצינו במשה רבינו ששמע את חרפתו מקורח, האומר לו (במדבר ט"ז, ג') "מדוע תתנשאו". והאמת היא שמשה רבינו ענוותן גדול, וקורח הוא בעל גאווה, אך משה רבינו אינו עונה ואינו משיב דבר.
דבר זה מרומז בלשון הפסוק "ופי המעיל כפי תחרא" – סגור וחתום הוא לבל יקרע. המעיל שהוא סגור וחתום ומכפר על חטא הדיבור – מרמז המעיל על הענוותן, אשר שותק גם כאשר פוגעים בו בכפליים: פעם אחת כאשר עלבו בו, ופעם שנייה כאשר פסלו אותו במומם שלהם, והיה בידו להשיב ולא השיב.
