תוכחה לקראת ראש השנה מפי מרן הראשל"צ, כ"ח אלול תשמ"ז
הנביא ירמיה אומר (ל״א, ח'): "כי הייתי לישראל לאב אפרים בכורי הוא". וכן נאמר (שם י"ט): "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה"'. פסוקים אלה הם חלק מההפטרה שנקרא ביום ראש השנה, ועל זה מביא המדרש (ראה פסיקתא דרב כהנא, שובה) דברי ר' ורבי יצחק. ר' לוי אומר: אמר הקב״ה לירמיהו: אמור להם לישראל עשו תשובה. בא ירמיה ואמר לישראל, אמרו לו: רבנו ירמיה, היאך אנו עושים תשובה? באילו פנים אנו באים לפני המקום? לא הכעסנו אותו? לא הקנטנו אותו? היאך נחזור בתשובה?. בא ירמיה ואמר את הדברים לפני הקב״ה, אמר לו הקב״ה: לך אמור להם, "הליך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משובה ישראל, נאום ה', לא אפיל פני בכם, כי חסיד אני נאום ה', לא אטור לעולם" (ירמיה ג', י"ב). ונאמר: "שובו בנים שובבים׳ וירמיה שב י״ד, כ״ב). רבי יצחק אומר: אמר הקב״ה לירמיה: לך אמור להם לישראל עשו תשובה, והם טענו שהם לא ראויים לכך, כדלעיל. אמר לו הקב״ה לירמיה: לך אמור להם אם אתם באים אצלי, לא אצל אביכם אתם באים, שנאמר (ירמיה ל"א, ח'): "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא".
דברי ישראל לכאורה הם צודקים, טענתם טענה צודקת "לך ה׳ הצדקה ולנו בושת הפנים", כדברי דניאל (ט',ז'). אנו הכעסנו, אנו הקנטנו, אנו בגדנו בה׳, כיצד נעשה תשובה וכיצד ה' יקבל אותנו? לכן אומרים רבי לוי ורבי יצחק שהקב״ה אומר לא לעולם אטור, אהיה לישראל לאב. אב אוהב את בניו, "המו מעי לו רחם ארחמנו", "לוא אפיל פני בכם כי חסיד אני" (ירמיה ג׳, י״ב).
אנו נחזור אחורה אל שנת תשמ״ו נראה שאין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. עברנו שנה קשה, שנה אשר נפרצו בה גדרות אשר לא היו בשנים הקודמות, הן במצוות שבין אדם למקום והן ביחסי אנוש במצוות שבין אדם לחברו.
ריבוי חילולי השבת בפרהסיא ובריש גלי לשם בצע ממון ולפעמים להכעיס בלבד, עוד לא היתה כזאת בישראל. ריבוי מעשי פשע נתעבים ושוב עבור ממון, עבור שוד, רוצחים והורגים זקנים וזקנות מעשים אשר לא יעשו באומות העולם, וכ"ש בבני ישראל שהם רחמנים בני רחמנים.
ריבוי תאונות דרכים בהם נקטפו עוללים ויונקים, בנים ובנות, זקנים וזקנות. הורים השאירו יתומים ובעלים השאירו אלמנות.
הבנים היקרים נהפכים לנוער מרוקן מתוכן, מאבד זמנו במסבאות וסופן דקירה בסכין למוות, או פציעה אנושה. שבירת בקבוק על חבר מתוך שכרות או מתוך "שכורה ולא מיין". היכן נשמע דבר כזה בעם ישראל – שיכרות בנוער? הלזה מצפים ההורים מבניהם, הלזה יקרא חינוך? גם על זה צריכים ליתן את הדעת ראשי החינוך, המפקחים, המורים וההורים.
שביתת האחיות, מניעת הגשת עזרה רפואית לחולים נזקקים. שילוח חולים מבתי חולים, מניעת ניתוח למצפים לו, מי שמע כזאת? ומי ראה כאלה? וכל זה עבור הטבות בשכר? נמנעים מלהציל נפשות, נוטשים חולים? וכי אין בוררים בישראל? אין משפט בישראל? אין בתי דין בישראל שלפניהם אפשר להביא את הטענות? ישמעו ויפסקו יחייבו את המעסיקים ואת האחיות.
בגלות, מעבר לים, מכת התבוללות הולכת וגוברת, חלק ניכר מעם ישראל מתנכר לצור מחצבתו, הקשר שלו עם תורת ישראל, עם ארץ ישראל מתרופף או מתנתק. החינוך שמקבלים הוא חינוך נטול ערכים יהודיים, ואולי אפי׳ אנטי יהודי. לומדים בני ברית עם שאינם בני ברית, ואולי אפי׳ עם מרשיעי ברית. חלק ניכר נטשו את ארץ ישראל וירדו לניכר. מביישים את הארץ, וכבר אמר הנביא ירמיה (ח' י״ח): "כי קול נהי נשמע מציון, איך שודדנו, בושנו כי עזבנו ארץ, כי השליכו משכנותינו". הולכים לרעות בשדות זרים. מה יהא בסופם? גם הם ישכחו תורת ה׳, ישכחו יהדותם, בניהם יתבוללו בין האומות! שובו בנים שובבים. נקבלכם בשמחה ובטוב לבב.
אנו נמצאים במלחמה פנים ואחור. אויבינו זוממים להשמידנו. חודרים לבתי כנסת ביום השבת בעת התפילה, שופכים דם נפשות נקיים. רוצחים אותנו על היותנו יהודים, על אשר בשם ישראל יקראו.
"אני הגבר ראה עני" (איכה ג' א׳), ראית את אחי, עצמי ובשרי, הנמצאים בגולה בתוך הגולה. אין תורה, אין חזון, אין גאווה יהודית, אין בטחון בה'.
מבית – האויבים רוצחים יהודים, אורבים לכל נפש יהודי, ה' ירחם ויקום את דמם, כאמור (דברים ל״ב, מ״ג): "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".
בתוכנו בארץ ובגולה. היכן נעלמה אהבת ישראל? היכן דברי חז״ל (עיין חינוך מצוה מ״ב, מ״ד, תצ״ח): "רחמנים בני רחמנים"? היכן האחוה השלום והריעות? היאך נהפכנו לאבן נגף איש לרעהו, מחפשים להכשיל את השני, שמחים בקלקלתו? הרי אנו כולנו בני איש אחד נחנו. אב אחד לכולנו. נעזוב את יצר הפירוד ונדבק באיחוד. נעזוב את המחלוקת ונדבק באחדות.
כעת מה מוטל עלינו לעשות – עלינו לחנך את בנינו בבתי הספר על יסודות תורת ישראל. בכל בית ספר לא משנה לאיזה זרם הוא שייך, חייבים ללמד תורה ונ״ך על פי פירושי חז״ל, ללמדם הלכה ויראת ה׳.
עלינו לחנך את הנוער והמבוגרים לסבלנות, לדבר בכבוד, להעריך את הזולת. כבוד האדם יהיה קדוש בעינינו, להעריך פני זקן ולכבד הורים ומורים. לא לחמוד ממון אחרים.
ידעו הנהגים והולכי רגל שעליהם להיות זהירים, ידע הנהג המקפח חיי אדם בשגגה, שנקרא רוצח בשגגה. ידע הולך הרגל שאם אינו נזהר הרי הוא בבחינת מאבד עצמו לדעת.
השנה הבאה עלינו לחיים טובים ולשלום. היא שנת השמיטה לפי חשבון הגאונים והרמב״ם. אחד הטעמים למצות השמיטה הוא שיהא זמן ואפשרות לאדם לשבת ללמוד תורה ויראת ה'. לא יישאר מושב או ישוב, משפחה או שבט, שלא ילמדו בו תורה. אם בשיעורי תורה בצוותא, אם בלימוד תורה בבית. זה בחנוך, זה בתלמוד, זה במשנה וזה במדרש.
שנת השמיטה תהא שנת מחשבה וחישוב דרכים לכלל ולפרט, נשמיט כל דבר מפריד, נשמיט את השנאה והמחלוקת, נשמיט את אהבת הממון ובצע הכסף. נוסיף אהבה, נוסיף קדושה ונוסיף הערכה לזולת. נפנה בקריאה לכל עם ישראל שבתפוצות, אלה היכולים לצאת ממקומם ואינם רוצים, שירצו ויחפצו בארץ חמדה. אלה שרוצים לצאת ואינם יכולים שהשערים יפתחו עבורם ויקויים בהם: "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל״א, ט״ז).
אנו נשוב אל ה' אלהינו אבינו שבשמים אשר אמר: "אהיה כאב לישראל המו מעי לו רחם ארחמנו". אנו בניו, בניו רחומיו. נתעורר עתה ערב ראש השנה, יום הדין האיום והנורא, לקיים מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. והקב״ה יקבל את תשובתנו שיבת בן לאביו שבשמים.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
תהא שנה זו שנת אושר והצלחה ברוחניות ובגשמיות. שנה שה׳ יקבץ נדחנו מארבע כנפות תבל.
שנה מבורכת, שנת אהבה ואחוה שלום ורעות. ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, אכי״ר.
תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.
מרדכי אליהו
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
