"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:" (כ"ח, ט')
בפרשת קרבנות המוספים אנו מוצאים דבר מיוחד, המגלה את חיבתן של ישראל.
בראש חודש, שהוא יום חול, מקריבים לקרבן מוסף "שבעה כבשים". כך הוא בפסח ובחול המועד. בשבועות מקריבים שבעה כבשים כמוספי היום, ומלבדם – עוד שבעה כבשים על הלחם (ראה רש"י ויקרא כ"ג, י"ט). גם בראש השנה מביאים שבעה כבשים, וכן הדבר ביום הכיפורים. בסוכות מקריבים ארבעה עשר כבשים.
לעומת מקראי הקודש, מוספי השבת הם שניים: "שני כבשים בני שנה תמימים". זאת אף על שהשבת חמורה מכולם וקדושתה חשובה מאד. מדוע נתמעטו קרבנותיה?
ואכן, השבת עצמה שאלה את הקב"ה מפני מה היא, שחשובה היא, "תחילה למקראי קודש, זכר למעשה בראשית", קרבים בה רק שני מוספים? על כך ענה לה הקב"ה, שכל "עסקא של שבת כפול". בשבת הכל כפול: לחם משנה, מזמור שיר (שני שירים), מות יומת, אזהרתה כפולה – זכור ושמור, "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (מצוות עונג ומצוות כיבוד).
במדרש שוחר טוב, המובא בדעת זקנים מבעלי התוס', הביא משל, למה הדבר דומה? למלך שאמר לשריו, הכינו סעודה לבני! הכינו סעודה לבניו ובה שני מנות אוכל. ביום אחר ציוה המלך שיכינו סעודה לכבודו. חשבו לשכור אולם גדול ומפואר ולהכין מטעמים משובחים לכבוד המלך, עם הרבה מנות, כנהוג בסעודות מפוארות. אמר להם המלך: איני זקוק לכך, אלא באותו מקום שבו ערכתם את הסעודה לבני, שם תכינו את הסעודה לכבודי, ואת אותן המנות שהכנתם לבני – תכינו גם לי. כך אמר הקב"ה: ישראל חביבין וחשובים מאד לפני. נתתי להם בשבת לחם משנה לכבוד השבת – וכך הם יכינו לפני "שני כבשים" בלבד'.
על כך אמרו חז"ל (ראה שבת קי"ט ע"ב) כל השומר שבת כהלכתה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מי ששומר שבת בכפליים נעשה שותף להקב"ה שציווה על השבת בכפליים ובירך אותה בכפליים. ומשום שמעשי השבת כפולים, אמרו חז"ל (שבת קי"ח ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים" – שבת כפולה בשביל הגאולה.
