הבבא סאלי זיע"א נהג לערוך סעודות שאיש לא הבין את משמעותן. אחת הסעודות הייתה כשהוא עבר את גילו של אביו. לסעודה זו קרא למרן הרב זצ"ל. כשקראו לרב הוא סירב לבוא, מפני שבאותה תקופה היה אבל על אימו ולא רצה להסב בסעודה. "מצטער" אמר לשליחים, "אני לא יכול, אני בשנת אבל על אימי. אסור לי להשתתף בשמחה". אמרו לו השליחים: "אם אינך בא מרצונך – ניקח אותך בכוח". ראה הרב שאין ברירה ונסע איתם.
כשהגיע הרב לביתו של הבבא סאלי, נכנס והביט סביב, וראה שכולם שמחים, שותים ערק, והוא – עצב. "בוא, שב לידי" סימן לו הבבא סאלי, והרב נתיישב לימינו. לקח הבבא סאלי מלפפון, קילפו באולרו האישי ונתנו בידו של הרב. אמר: "בכלים של אחרים אני יודע שאינך אוכל, הנה קילפתי עבורך באולר שלי".
פתאום נכנסו לחדר שלושה שוטרים. "הרב מרדכי אליהו נמצא פה?" שאלו את הקהל. "מי הוא זה?". נענה להם הבבא סאלי: "בואו" קרא להם, "הנה הוא לפניכם. ספרו לו מדוע אתם פה!".
והשוטרים סיפרו: התברר, שבאותו היום ערכו דין לפושע אחד, סרבן גט, ובית הדין פסק להכניסו לכלא. פושע זה לא קיבל עליו את הדין, אלא הלך ועבר בין בתי הדיינים והיכה אותם מכות נמרצות בזה אחר זה. כשהגיע לביתו של הרב מרדכי אליהו, שהיה אחד מהדיינים, לא מצאו משום… שהבבא סאלי שלח לקרוא לו לסעודה.
הביט הבבא סאלי ברב ואמר: "נו, סתם קראתי לך בשנת האבל? האם אימך שבשמים אינה שמחה שאתה פה!?…".
