"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:" (פרק מ"ח, פסוק ט"ז)
יש לשאול כיצד הקדים יעקב בתחילה את שמו – "ויקרא בהם שמי", ורק אח"כ הזכיר "ושם אבותי אברהם ויצחק"? ועוד יש לשאול, הרי נפסקה ההלכה (שו"ע יו"ד סי' ר"מ סעי' ב'): "ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מארי", וכיצד הזכיר שם אביו וסבו ללא תואר?
נראה, שרמז בזה יעקב לשלוש תכונו מהותיות שבהן יש לברך את הבנים:
- אברהם היה איש החסד, הוא החדיר את האמונה ואת הבטחון בה' בליבותיהם של ישראל.
- יצחק היה איש הקרבנות, הוא השריש בנו את מסירות הנפש לקיום המצוות.
- יעקב היה איש התורה, הוא תבע בישראל את השקידה בלימוד התורה.
בשלוש התכונות הללו – החסד, העבודה והתורה, ראויים הבנים להתברך, כאמור (מ"ח, כ'): "בך יברך ישראל לאמור".
ובאבות (פ"א מ"ב) שנינו: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ובמשנה פתח תחילה בתורה. לכן הקדים יעקב להזכיר את שמו – איש התורה, לפני שמות אבותיו – אנשי העבודה וגמילות החסדים.
וכן כתוב בישעיהו (כ"ט, כ"ב): לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" ודרשו חז"ל (סנהדרין י"ט ע"ב) שיעקב פדאו לאברהם. והכוונה היא ש'יעקב' הוא העיקר, ו'אברהם' מהווה הכנה אליו. אברהם מכין את החסד והאמונה בה', כדי שיבוא האדם ויעסוק בלימוד התורה, שהיא מידתו של יעקב.
ממילא נמצאנו למדים, שכאש מזכיר יעקב את שמות אבותיו – אברהם ויצחק, אין הוא מתכוין אל אישים אלו בדווקא (שאז היה קשה: כיצד הוא מזכיר את שמות אבותיו, בניגוד לדין בהלכות כיבוד אב ואם). יעקב מתכוין לתכונות הנצחיות שחקקו אבותיו באומה, ולכן היה רשאי להזכיר את 'אברהם' ו'יצחק'.
