התרת נדרים
ג. התרת נדרים באלול – נוהגים לעשות "התרת נדרים" בערב ראש חודש אלול שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור כדי להתיר את הנדרים, שכל מי שאינו מקיים את נדריו הוא בנידוי, וכל מי שהוא בנידוי אין תפילתו מקובלת עד ארבעים יום. ולכן נוהגים לעשות התרת נדרים גם בי"ט באב שהוא ארבעים יום קודם ראש השנה. וגם בערב ראש השנה ובערב יום כיפור. (עיין כה"ח תקפא ס"ק יב, יט, צט ועיין לקצש"ע קכח סע' טז שנוהגים רק בעראש השנה).
ד. יש רמז ל"התרת נדרים" בחודש אלול מהפסוק "לא יחל דברו, ככל" שסופי התיבות שלו הם "אלול" ומשמעות הפסוק היא שמירת מוצא פיו של האדם ונדריו. (עיין כה"ח שם ס"ק יט).
ה. זהירות בנדרים – איחר אדם לקיים נדרו – נפתח הפנקס שעונותיו של אדם סודרים שם, ומדקדקים במעשיו אם כדאים הם להגן עליו, ועל כן טוב שלא להרבות בנדרים. (שו"ע ר"ג סעי' ב', באה"ג שם, בא"ח ראה א').
ו. הנודר כאילו בונה "במה" בשעת איסור במות, והמקימו כאילו הקריב עליה קרבן. על כן טוב יותר ש"ישאל" אדם על נדרו ויבקש להתירו. וכל זה דוקא בשאר נדרים אבל בנדרי הקדש – מצווה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק. (שו"ע יו"ד ר"ג סעי' א').
ז. דרך ההתרה – למנהג הספרדים מושיבים שלושה או עשרה אנשים, כל הקהל עומד בפניהם, והחזן קורא בקול רם את נוסח "בקשת ההתרה", הקהל קורא עמו בלחש, ואחר כך היושבים מתירים להם.
ח. למנהג האשכנזים מתחלקים הציבור לקבוצות של ארבעה ארבעה. שלושה יושבים, אחד עומד ואומר בפניהם את נוסח "בקשת ההתרה" והשלשה מתירים לו. אחר כך מתחלפים עד שמתירים לכולם.
ט. ההתרה דלעיל מועילה דוקא לנדר או למנהג טוב שאדם נהג ואינו זוכר מהו, אך נדר שזוכרו – צריך להושיב לו שלושה להתרה מיוחדת שבה הנודר יפרט את הנדר והם ימצאו לו "פתח" ו"חרטה".
י. שליחות בהתרה – אין עושים שליח להתרת נדרים אפילו אם הנודר שולח את בקשתו להתרה בכתב.
יא. אף על פי שאין עושים שליח להתרת נדרים אם מישהו אינו יודע את שפת הדיינים – יעמוד הנודר לפני בי"ד והמתורגמן ידבר בשמו. (רמ"א רכח סע' טז. בא"ח ש"ש ראה).
יב. התרת נדר לאשה – בעל הנעשה שליח לחרטת אשתו וזה בארבעה תנאים: א) האשה תבקש מבעלה שיהיה שליחה להתרת נדרים. ב) האשה תפרט בפניו את הנדר. ג) האשה תאמר שהיא מתחרטת על נדרה ואינה יכולה להמשיך בו או לקימו וכן כל "פתח" אחר או "פתח מתוך חרטה". ד) צריך שילך בפני ג' רבנים שכבר יושבים ולא שיזמן שלושה על מנת להתיר הנדר. ואפילו השלשה עומדים – אינו יכול לומר להם שישבו. (עיין שו"ע רל"ד סעי' נ"ו) ויאמר להם: "כך נדרה אשתי והיא מתחרטת ויש לה פתח וחרטה". (עיין רמב"ם הלכ' שבועות פ"ו הלכ' ד' ועיין ר"ן שם ובא"ח שם).
יג. יש נוסחאות של "התרת נדרים" שכתוב בהם "לנו ולנשותינו". וטוב שהמתירים יאמרו לקהל שההתרה היא גם לנשים של אלה שמבקשים שלא יכלו להגיע. (ועיין ר"פ ח"ד סי' ל"ד שאלה חמישית).
יד. הבנת התרת נדרים – צריך האדם להבין את המילים ב"התרת הנדרים", ואם אינו מבין את הלשון הנאמרת, יאמר בלשון שמבין.
טו. המתירים – אפילו הם הדיוטות יכולים להתיר ובלבד שלא יהיו עמי הארצות כלומר שלכל הפחות אם מלמדים אותם הלכות – מבינים. (בא"ח ש"ש ראה סעי' כ"ד).
טז. יכולים קרובים לישב יחד להתיר נדרים, אך לא נשים וקטנים. (שם סעי' כ"ו).
יז. שבועה ונדר – אם אמר לשון "נדר" על דבר השייך בו "שבועה" דוקא, או לשון "שבועה" על דבר השייך בו "נדר" דוקא – אין להקל בזה, כיון שכיום אין אנשים מדקדקים בלשונם בזה. (בא"ח ראה י"ג שו"ע יו"ד רט"ו א' רל"ט ד' ר"ו ס"ק ה').
יח. בעת צרה – מותר לידור "בעת צרה" על דרך שעשה יעקב כשברח מעשו. נדר כזה אין להתירו אם לא לצורך מצווה או לצורך גדול מאוד, או היכן שאנו יודעים בבירור שאינו יכול לקיים נדרו. (שו"ע שם).
יט. נדרי צדקה – יזהר לכתחילה שלא ידור אפילו נדרי צדקה, ואם רוצה לעשות איזה מצווה או ליתן צדקה – יעשה המצווה ויתן הצדקה בלי קבלת שום נדר. ומותר לידור לכתחילה בדבר צדקה אם כונתו בזה לגרום לאחרים שגם הם יתנו. (אך אסור לרמות בזה, רק אם כונתו ליתן באמת – בא"ח ראה ב').
כ. אף על פי שנהגו רבים לידור לזכות ר' מאיר בעל הנס או שאר צדיקים, טוב יותר ליתן הצדקה במזומן ולא לידור כדלעיל.
כא. דעת מרן שאם רק חשב לתת צדקה אך לא להוציא בשפתיו אין לזה דין נדר, ודעת הרמ"א שיש לזה דין נדר. (שו"ע חו"מ רי"ב, רמ"א סי' רנ"ח סעי' ג').
כב. נדרי מצווה – נשבע לבטל מצווה הרי זה לוקה ויעשה המצווה, שכבר מושבע ועומד מהר סיני לקיים המצווה. במה דברים אמורים בנשבע על המצווה בלבד, אך אם כלל בשבועתו גם דברים המותרים כגון שנשבע שלא יאכל מצה כלל. מתוך שחלה שבועתו על שאר ימות השנה חלה גם על ליל פסח. (בא"ח ראה י"ט).
כג. נדר לעלות לארץ ישראל – אפשר להתיר את נדרו, אך נדר לגור בארץ ישראל אין התרה לנדרו. (עיין יו"ד רכ"ח סעי' ל"ו, פ"ת ס"ק ל"ב, רמב"ן עה"ת מסעי ל"ג ובהגהותיו לספר המצוות, רשב"ץ בזוהר הרקיע סי' ע"ו, תשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח).
כד. מי שנהג במצווה או חסידות מסוימת ג' פעמים ולא פירש שעושה כן בלי נדר, אם ידע שאינו מחויב בזה מהדין – הרי זה נדר. ועל כן בפעם הראשונה שמתחיל במנהג טוב – יאמר שעושה כן בלי נדר. (שו"ע יו"ד רי"ד, ועיין בא"ח שם אות י"ז).
כה. מי שרגיל במנהג טוב, ולא אמר שעושה כן "בלי נדר" ופעם אחת אינו יכול לעשותו – אין צריך התרה. אבל אם חושב לבטל מנהגו באופן קבוע – צריך התרה. (אחרונים ועיין לפ"ת סימן ריד ס"ק א).
כו. אשה האוכלת בסוכה עם בעלה מקבלת שכר כ"מי שאינו מצווה ועושה", אומנם אפילו נהגה כן ג' פעמים – אינו מחייבה בנדר. כיון שלא גילתה דעתה שעושה כן משום מצווה, ואפשר שעושה כן כיון שרוצה לאכול עם בעלה. אך אם פעם אחת אמרה שעשה כן משום מצווה ורוצה לנהוג כך תמיד, ואפילו חשבה זאת או שעשתה ג"פ וחשבה לשם מצווה – הוי כנדר.
כז. מי שקם ג' פעמים לסליחות שקודם הנץ החמה ולא חשב שעושה כן בלי נדר, אם רוצה לקום אחר כך לסליחות שאחרי הנץ – צריך התרה.
כח. מי שאבותיו קבלו על עצמם ועל זרעם מנהג מסוים משום גדר וסיג – אינו יכול להתירו אלא במקרים מיוחדים. (עיין סימן ריד).
כט. מי שאמר שיברך "המוציא" על חלה אחת – יכול לשנות ולברך על חלה אחרת בתנאי שאינה פחות טובה מהראשונה.
ל. תקיעת כף – מי שהבטיח או תקע כף כדרך הסוחרים שתוקעים כף זה לזה לקיים המקח ולא הזכיר לשון "שבועה" או "הרימותי ידי" וכד' – חייב לקיים דבריו מדין הסכם, אך אין לזה דין נדר או שבועה. וההבדל ביניהם הוא שעל "הסכם" חבירו יכול למחול. (עיין שו"ע רלט סעי' ב', בא"ח ש"ש ראה ל"ג).
לא. נדר בחלום – נדר שנדר אדם בחלום, או שאחרים חלמו עליו שנדר – ראוי לחוש לו. ואם רוצה להתירו יקח לכתחילה עשרה בני אדם שיודעים לפחות לקרוא בתורה שיתירו לו. (עיין ר"ן על גמ' נדרים ח' ע"א, שו"ת הרשב"א תרס"ח, שו"ע יו"ד ר"י בא"ח ראה ש"ש טו).
לב. תוך כדי דיבור – אם חוזר בו מנדרו תוך כדי דיבור שהוא זמן אמירת שלוש מילים "שלום עליך רבי" – אינו נדר, ואפילו חוזר בו בלחש. ובלבד שיוציא זאת בשפתיו. (עיין שו"ע סי' ר"י סעי' ג', ובא"ח שם אות ט"ז).
