"וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם" (ל"ג, נ"ד)
בפסוקים אלו אנו לומדים על חשיבות ירושת הארץ ויישובה.
על הפסוקים (ל"ג, א"א-נ"ב): "כי אתם עוברים את הירדן… והורשתם", כותב רש"י: "והלוא כמה פעמים הוזהרו על כך!. אלא כך אמר להן משה: כשאתם עוברים בירדן ביבשה – על מנת כן תעבורו, ואם לאו – מים באין ושוטפין אתכם. וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן". ועוד כותב רש"י (שם פסוק נ"ג): "והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה, ואז 'וישבתם בה', תוכלו להתקיים בה, ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה". נמצינו למדים שיש סיעתא דשמיא מיוחדת למי שמקיים את מצוות יישוב הארץ במלוא עוצמתה.
בעניין זה ראוי להביא את דברי הרמב"ן שכתב: "על דעתי זו מצוות עשה היא,יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם לכבוש את ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י ע"ב) במצוות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש – בכאן נצטווינו במצווה הזו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים: "בואו ורשו את הארץ" (דברים א' ח').
כלומר, כל מי שחושב להתיישב במדינות אחרות עובר על מצוות ה' שציווה לבוא ולהתיישב דווקא בארץ ישראל. ועיין באבן עזרא (בראשית ל"ג, י"ט), וזו לשונו: "הזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק העולם הבא".
