סיפר מרן הרב זצ"ל:
רבי יצחק אלפייה זצוק"ל, אשר פרסם בעולם את חשיבות תענית הדיבור, ובמיוחד בימי השובבים, היה מקפיד מאד במצוות ברכת הלבנה.
פעם אחת עבר שבוע שלם בו לא נראתה הלבנה היטב. חשש הרב אלפייה שלא יזכה לברך על הלבנה כהלכתה. והנה הגיע אורח מבית שאן לירושלים וסיפר לפי תומו כי בבית שאן, אשר בעמק הירדן, העננים אינם רבים והבנה נראית בה תדיר. מיד קם הרב אלפייה ונסע לבית שאן באמצעי התחבורה היחיד שהיה בזמנו, כלומר – על גבי חמור. בימינו, נסיעה כזו לוקחת כשעה עד שעה וחצי, אבל רבי יצחק היה צריך לרכב במשך יום שלם, בדרך קשה ורבת טלטולים. למרות זאת – לא היסס רבי יצחק, שכבר לא היה צעיר, ושם פעמיו לבית שאן.
כאשר הגיע ליעדו, לא ביקש לנוח מעמל הדרך, אלא תיכף נעמד לברך את ברכת הלבנה כאשר משחה נסוכה על פניו. מיד כשסיים פנה לחזור לירושלים. בקשו ממנו תושבי המקום להמתין קמעא ולהתארח אצלם, עד אשר ינוח מעמל הדרך. חייך רבי יצחק וענה: בקרבן, חייבה התורה "וקמת ועלית אל המקום". משמעות המצווה: אי אפשר לקיים את מצוות הבאת הקרבן "מרחוק", כך שהבעלים ישלחו את הקרבן לירושלים אל הכהן, והוא עצמו – יישאר ספון בביתו. העלאת הקרבן מחייבת את בעליו לבוא ברגליו, ואז הוא מתחייב גם בלינה. כל זה נכון ביחס לקרבן. ובימינו – ביחס לתפילה העומדת במקום הקרבן. אולם אני לא באתי אליכם כדיי להתפלל, אלא רק כדי לברך ברכת הלבנה, ועל ברכת הלבנה – לא חייבו חכמים בלינה.
