"וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ:" (ל"ב, מ"ב)
"לה אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן, לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא" (רש"י שם)
מדברי רש"י אנו לומדים את ערכה של ההנצחה לעילוי נשמת הנפטר. אדם שאין לו בנים רוצה להשאיר זכר לעילוי נשמתו, ויש בדבר תועלת גדולה.
זכורני באדם אחד אשר לא היו לו בנים, וחשב מה לעשות לעת פטירתו. הציעו לו קרוביו הצעות מהצעות שונות. הוא בא להתייעץ איתי והצעתי לו שיניח סכום מסויים כקרן, ומהרווחים שיצאו מאותה הקרן יצווה שביום השנה שלו יועבר הכסף לתלמידי חכמים שבישיבה על מנת שילמדו תורה לעילוי נשמתו. המעלה החשובה ביותר בשמים היא לימוד תורה, ולכן עדיפה מצווה זו מהנצחות אחרות, כגון כתיבת ספר תורה, שמוצאים אותו מהארון רק פעם אחת בשנה.
בעניין זה ראוי להביא את דברי הבית יוסף (ועיין בב"י אור"ח סי' תרכ"א (ד"ו) בסוף עמוד שכ"ו עמ' א'), ששאל: כיצד מועילים כל המעשים שאנו עושים לעילוי נשמת הנפטר (כגון עליית מפטיר או נתינת צדקה)? והלא לגבי המתים נאמר (תהלים פ"ח, ו'): "במתים חפשי"!.
וענה, שבשמים ישנו ערך גדול מאד ללימוד התורה. אילו היה אותו נפטר חי, הרי שהיה יושב ולומד תורה, וההוכחה – שכן הוא תרם מכספו כדי שילמדו תורה, ולא נתן את כספו למטרות אחרות.
לכן, אם לומדים לעילוי נשמתו של הנפטר, נחשב הדבר כאילו הוא בעצמו לומד, והמצווה נזקפת לזכותו.
