כללי
א. כוונה – "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזירה", ועיקר התפילה היא הכוונה. ו"שערי דמעה לא ננעלו". ואף שאנו בטוחים שה' יוציא משפטינו לאור, אנו יודעים שביום הזה יש נידונים לחיים ויש להיפך ח"ו. ולכן ישתדל להתפלל בכוונה, בהכנעה ובתחנונים. ואם באה לו בכייה, סימן שבאותה שעה הוא נידון.
ב. כתב הבעל שם טוב כי כל המחשבות הזרות שבאות לאדם בתפילה, הם תיקונים שעל האדם לתקן ולהעלות. ועל כן כל יום באות מחשבות זרות אחרות, שהם התיקונים שעליו לתקן באותו יום. ותפקיד האדם להתעלם מהם על ידי שהוא מתרכז בתפילה וזהו תיקונם.
ג. טוב לומר מעט סליחות בנחת, מלומר הרבה סליחות במרוצה. (מג"א תרכב ס"ק ב. כה"ח תרכ ס"ק ד).
ד. ידוע שעיקר התפילה היא הכוונה. ויזהר כל אדם לא להפריע את כוונות המתפללים על ידי שמביא ילדים קטנים מאוד, ויזהר לא לדבר בבית הכנסת "וגוערים בו" כמבואר בשו"ע (קכד סע' ז), ופוגע בתפילתו ומפריע את האחרים בתפילתם ביום חשוב זה.
ה. דמעות – כתוב בזוהר הקדוש "כל בר נש דאושיד דמעין קמיה דקודשא בריך הוא – אף על גב דאתגזר עליה עונשא – יתקרע". כל מי שמוריד דמעות לפני הקדוש ברוך הוא, אף על פי שנגזר עליו עונש – הוא נקרע (ויחי רכג א). וכך היה נוהג האר"י לעשות בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. (מהרח"ו).
ו. נשים – חייבות בתשובה, בבקשת סליחה, בוידוי ובכל סדר יום הכיפורים כמו הגברים, וראוי שיתפללו את כל התפילה עם הציבור בבית הכנסת. אשה שמטופלת בילדים קטנים תתפלל בביתה ויעלה לה כאילו התפללה עם הציבור.
ז. תלמיד חכם – לא ישתמט מלהתפלל עם הציבור סליחות ובקשות. אף על פי שעוסק בתורה. (כה"ח שם ס"ק ג).
ח. "ברוך שם" – בליל כיפור וביומו אומרים "ברוך שם" בקול רם (שו"ע תריט סע' ב) משום שהיא שירת המלאכים ואין אנו יכולים בימים רגילים לומר את שירתם כשאין אנו במדרגתם. אולם ביום הכיפורים שאנו נוהגים כמותם בהרבה דברים, אנו גם אומרים את שירתם (מג"א שם ס"ק ח ומשנ"ב ס"ק ח וכה"ח ס"ק לד לה).
ט. קול רם – יש נוהגים להתפלל תפילת י"ח בראש השנה וביום הכיפורים בקול רם כדי שיוכלו לכווין יותר בתפילה. ולפי הזוהר יש להקפיד ולהתפלל בלחש ממש, וכן נוהגים (שו"ע תקפב סע' ט. עיין כה"ח תקפב ס"ק זן).
י. נוהגים בסליחות, בתפילות ובפיוטים לומר קטעים בקול רם לעורר את הכוונה. ויש נוהגים שהחזן אומר חצי פסוק של תפילה, פיוט או סליחה, והציבור משלים את חצי הפסוק השני. וטוב יותר שגם הציבור וגם החזן יאמרו את כל הפסוק, חלקו בקול רם וחלקו בלחש, ובמיוחד בפסוקים שיש בהם שם ה'. אמנם גם אם לא אמרו כן – יצאו ידי חובה (עיין שכנה"ג. שו"ת רב פעלים א, סי' יא. שו"ת תורה לשמה סי' שעד).
יא. שינוי מנהג – יש נוהגים מנהגים שונים בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים שאינם מדוייקים על פי ההלכה. ואעפ"כ לא ימהר אדם לשנות מנהג שנקבע מדורי דורות, ואפילו ניגון. ורק חכם הקהל יכול לשנות את המנהג בהסכמת רוב מניין ורוב בניין של הציבור. וזאת גם באופן שלא תיווצר מזה מחלוקת, שאם לא כן יצא שכרו בהפסדו (עיין רמ"א תריט סע' א. כה"ח שם ס"ק כט, ל. כה"ח תקפב ס"ק לח).
יב. עמידה – יש שעומדים על רגליהם בכל תפילת ערבית ותפילות היום, ואם נחלשו יכולים לסמוך לאיזה דבר או לשבת. וטעם העמידה להיות דוגמת המלאכים, אמנם אם בגלל זה לא יכווין בתפילה -אין לעשות כן (עיין שו"ע תריט סע' ה והחונים עליו).
יג. אסור לישב בבית הכנסת בשעה שארון הקודש פתוח, וספר התורה מונח בו. אמנם מי שהוא חלש יכול להקל כיוון שהארון הוא רשות אחרת (שו"ת חת"ס חו"מ סי' עג. ט"ז יו"ד רמב ס"ק יג).
יד. נוסח מדויק – יזהר לדקדק בתפילתו היטב שלא ישנה את הנוסח, וצריך להדר אחר סידור או מחזור שהוא מדוייק היטב להתפלל מתוכו (רמ"א שם. כה"ח שם).
טו. אין אומרים בתפילת יום הכיפורים "יום טוב" כיוון שיום צום הוא, אלא אומרים רק "יום מקרא קודש". ואומרים "יום כיפורים" ולא "יום כיפור" כיוון שביום זה מתכפר גם לחיים וגם למתים (כה"ח תרכא ס"ק לג ועיין למשנ"ב ס"ק יח).
טז. בשבת – כשחל יום הכיפורים בשבת צריך להזכיר את השבת בתפילת העמידה. ואם לא הזכיר "שבת" בברכת "מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים", צריך לחזור. כיצד חוזר? אם נזכר אחרי "רצה", לפני "יהיו לרצון" האחרון – חוזר ואומר "אלהינו ואלהי אבותינו מלוך וכו'" ואם נזכר אחר כך – חוזר לראש התפילה. אם הזכיר "שבת" במקומות אחרים בתפילה – אינו חוזר, דקיימא לן ספק ברכות להקל (עיין כה"ח תריט ס"ק לג).
יז. אומרים בשבת "אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתינו" לפני שאומרים "קדשנו במצותיך" (עיין כה"ח שם ס"ק לב) והמשנ"ב (בסימן תריט ס"ק ז) כתב שלא אומרים "רצה נא במנוחתינו" כיון שהוא יום תענית.
יח. כשצריך לחזור, אינו יכול לצאת ידי חובה כשהוא מכווין לחזרת הש"ץ, כיוון שמוסיפים בחזרה פיוטים ובקשות. ואינו יכול לצאת ידי חובה בברכת "מעין שבע" של הש"ץ בלילה, כיוון שיום הכיפורים אינו מוזכר בברכת "מעין שבע" (אמנם בשבת רגילה מועיל לכווין לברכה זו – עיין כה"ח שם ס"ק מ).
יט. חזרת הש"ץ – בחזרת השליח ציבור יאמר הסומך פיוטים לפני קדושה, אך שליח הציבור לא יפסיק בתפילתו ויש שאומרים פיוטים לפני התפילה וגם פיוט זה אם רוצים לאומרו יאמר אותו הסומך ולא שליח הציבור. ויש נוהגים שבשחרית לא אומרים שום פיוט לפני החזרה רק הקהל מתחיל "אתאנו" ואחר כך אומר הש"ץ "אבא כעני שואל על פתח וכו'".
כ. כשהש"ץ חוזר התפילה בקול רם, יאזינו המתפללים ויכוונו לברכותיו, ולענות "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן" אחר הברכות, ומותר לקהל לומר את החזרה בלחש ובקול דממה דקה ביחד עם החזן, ויזהר שלא להגביה קולו יותר מהש"ץ. וצריכים להזהר שלא להזכיר את שם ה' שבנוסח הברכות (עיין כה"ח תקפב ס"ק טן).
כא. יש לדעת כי בנוסח אשכנז וספרד יש פיוטים והוספות רבות באמצע החזרה של הש"ץ והספרדים לא נהגו בזה. וכל אחד ינהג בזה כמנהגו. ואם בן עדות המזרח מתפלל במנין אשכנזי – לא יאמר באמצע החזרה את הפיוטים הללו דהוה הפסק.
כב. מקום התפילה – ישב במקומו הקבוע, וישתדל שמקום זה יהא מול הקיר, ולא מול חלון או תמונה. כמו כן יראה לבחור מקום שאין בו הפרעות מעוברים ושבים הנכנסים ויוצאים לבית הכנסת ולא מקום שיש בו רעש או ריח רע. ולא יעשה שום מחלוקת עבור מקום הישיבה, כי אדם מכבד את מקומו ולא המקום את האדם.
כג. מיהו השליח ציבור – ידקדקו לבחור שליח ציבור הגון וגדול בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא, וראוי שיהיה בן שלושים שנה ויותר שאז כבר נכנע לבו. וגם כדאי שיהא נשוי ויהיו לו בנים כיוון שאז הוא שופך ליבו בתפילה ומתחנן מקירות ליבו. וכל מי שמעמיד ש"ץ שאינו הגון הריהו כאילו גזל את הציבור ומנע ממנו דבר טוב שהיה ראוי להם. ומכל מקום כל ישראל כשרים. וטוב לקחת שליח ציבור שהוא בן תורה אף על פי שאינו נשוי, בן שלושים, וכדו' (רמ"א תקפא סע' א).
כד. היודע בעצמו שאינו בקי בתפילות היטב, אין לו להכניס את עצמו להתפלל אפילו לא סליחות, אלא אם כן הציבור מפציר בו מאוד. ואפילו אדם שראוי להתפלל, אם רואה שיש מחלוקת בגלל עניין זה, לא יעלה להתפלל אף על פי שיעלה במקומו מישהו שאינו הגון (כה"ח שם ס"ק לח).
כה. יש להעמיד שני סומכים לשליח ציבור שיעמדו מימינו ומשמאלו בעת הסליחות ויש שמעמידים גם בתפילות, וכן מצינו כשמשה רבינו ע"ה התפלל לפני ה' סמכו ידיו אהרן וחור, ככתוב "ואהרן וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד" (ב"י תריט ס"ק ד. שו"ע שם סע' ד בשם פרקי דרבי אליעזר פרק מד). ולכל הפחות יש להעמיד סומך אחד כדי שיאמר את הפיוטים שבאמצע תפילת העמידה שאסור לשליח הציבור להפסיק בהם (כה"ח שם ס"ק מג ועיין במשנ"ב ס"ק יז היכן מעמידים "סומך" בתפילה).
כו. וידוי – צריך לומר את הוידוי מעומד, וגם כששומע את הש"ץ מתוודה יעמוד (שו"ע תרז סע' ג ולחונים עליו, ר"ז סעיף ח'). ונוהגים להתכופף קצת בוידוי (כה"ח שם ס"ק כד ומשנ"ב ס"ק י). וכשמזכיר את החטא, יכה באגרוף על הלב, כלומר אתה גרמת לי שחטאתי (בא"ח כי תשא ג. כה"ח שם ס"ק טוב ומשנ"ב ס"ק יא).
כז. אומרים בוידוי "חטאתי עויתי פשעתי" "חטא" זה שוגג, "עוון" זה מזיד, "פשע" זה החוטא על מנת להכעיס. ואנו מבקשים על החטא הקל תחילה ואחר כך על הכבד (עיין יומא לו ב. רמב"ם, הל' תשובה פ"א ה"א).
כח. "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל – ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכיפורים. ומצות וידוי יום הכיפורים: שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה. ואף על פי שהתודה קודם שיאכל, חוזר ומתודה בלילי יום הכיפורים ערבית, וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה. והיכן מתודה? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית" (רמב"ם, הל' תשובה פ"ב ה"ז).
כט. יאמר בוידוי את כל החטאים המוזכרים בנוסח הרגיל של "אשמנו בגדנו" אף על פי שיש שם דברים שלא חטא בהם מכיון שאדם מתוודה גם על חטאי אנשים אחרים מעם ישראל, ואדם מתוודה גם על חטאים שלו בגילגולים קודמים, ואדם מתוודה על חטאים קלים שנחשבים כמו חטאים גדולים כעניין שנאמר: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", ויותר צריך להקפיד בעניין זה אדם חשוב, כיוון שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (בא"ח כי תשא א).
ל. לפי הקבלה יש לומר וידוי רק על פי הא"ב ולכפול את האותיות הסופיות מנצפ"ך. כמו כן אין לומר וידוי יותר מפעם אחת בתפילה אחת. ומי שהוא יודע שחטא חטא שלא נזכר בוידוי, נכון שיפרט את החטא ההוא ויתוודה עליו במרירות הלב ובדמעות שליש בלחש. וכן אם החטא הוא אחד מהמפורשים בוידוי, אז כשמגיע אליו יתמרמר עליו ביותר. וחסידים הראשונים היו כותבים את עוונותיהם כדי להתוודות עליהם (ספר חסידים סי' כא. עיין כה"ח תרז ס"ק יד).
לא. יחיד שאומר וידוי ומפרט בו את חטאיו הפרטיים יאמר אותו בלחש כדי שלא ישמעו אחרים את חטאיו דכתיב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב א). אומנם נוסח הוידוי המודפס בסידורים, אין בו משום מפרסם חטאיו ואם חושדים אנשים אחרים בחטאו, מותר לו לגלות שחטא (שו"ע שם סע' ב. כה"ח שם ס"ק יב ומשנ"ב ס"ק ו ח).
לב. עוונות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר אף על פי שהוא יודע שלא עשה אותם יותר, מכל מקום יכול לחזור ולהתוודות עליהם, והרי זה משובח שנאמר: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא ה – רמב"ם, הל' תשובה פ"ב ה"ח. שו"ע תרז סע' ד – ועוד שהוא ע"ד המעשה הידוע במארחו של רס"ג שאף על פי שכיבד לרס"ג, ביקש אחר כך סליחה על כך שאם היה מכירו היה מכבדו יותר ויותר – ועיין למשנ"ב ס"ק יד ולכה"ח ס"ק לג).
לג. שליח ציבור שמתוודה בחזרת הש"ץ בעד כולם יאמר את הנוסח הכללי, וצריך לומר את הוידוי בקול רם שישמעו הקהל למען יזכרו וישובו אל ה' ויהיה להם לכפרה. וכל ש"ץ שמנמיך קולו בשעת הוידוי גוערים בו, וכל ש"ץ שמוסיף את חטאיו הפרטיים בחזרת הש"ץ הרי זה טועה. אמנם בתפילת לחש הריהו כמו כל אדם (עיין כה"ח שם ס"ק טז רמ"א תרז סע' ב).
לד. בתפילת הלחש היחיד מתוודה בסוף התפילה, ואומר וידוי בהיותו עומד כמו בתפילת שמונה עשרה. אמנם אם שומע קדיש יענה עם הציבור וימשיך בוידוי. שליח ציבור מתוודה באמצע התפילה.
