השתמשות בדבר מאכל לצורך ניקוי בגדים

דברי מרדכי,  ויחי, עמ' תכ"ד

האם מותר להשתמש בדברי מאכל או שתייה לצורך ניקוי בגדים או שיש בזה משום ביזוי אוכלין?

תשובה

על הפסוק "אסרי לגפן בנו ולקרשה בני אתונו, כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו" ישנה מחלוקת במפרשים האם הוא נאמר בדרך משל או שהוא ביטוי בפועל (וראה רשב"ם, ספורנו וראב"ע שם). אמנם חז"ל (עיין כתובות קי"א ע"ב) הסבירו זאת בכיוון אחר.

להלכה:

יש הבדל עקרוני בין לחם לבין שאר אוכלין (עיין שו"ע או"ח סי' קע"א סעי' א'):

לחם – יש בו חומרה יתירה ואסור להשתמש בו שום שימוש מלבד אכילה. לכן, מי שמורח כריכים צריך להיזהר שלא להניח דברים לחים על הלחם, כיון שהם ממאיסים אותו וגורמים לכך שלא יאכל.

שאר אוכלין – אם משתמש בהן לצורך, כגון לניקוי בגדים או בחומץ לניקוי כתמים – הדבר מותר מהדים כיון שאין כאן בזיון ויש בזה צורך לאדם (כה"ח שם סק"א). אך לקחת שאר אוכלין ולזורקם בבזיון כמו שזורקים סוכריות במקום עפר ורפש – אסור. לכן, כשזורקים סוכריות בבית הכנסת בשמחות וכדו', עדיף שיזרקו סוכריות עטופות כדי למנוע בזיון, וכדי להימנע מלכלוך הסוכריות כך שימאסו בעיני האנשים. אמנם, יש שאין מקפידים בכך, אך בכל מקרה הזורק צריך לנקות את בית הכנסת שלא ישאר מלוכלך.

משקים –  מרן בשו"ע (או"ח סעי' קע"א סעי' א') כתב: "אים נוטלין ידיים ביין", אך מותר לקחת שמן זית או שמן רגיל לסוך בו את הידיים או לשימוש אחר.

לגבי זריקת פירות שלא נמאסים במסירתם, וזורקם לחברו כדי שיקבלם – מותר. אך פרי שנמעך או נמאס בזריקתו – אסור לזרוק. ומכל מקום, לזרוק לחם אסור כלל ועיקר (שו"ע שם).