"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת:" (בראשית ו', ט׳-י')
רבים מהמפרשים עמדו על השאלה הבאה: התורה פתחה ב״אלה תולדות נח", והיינו מצפים שמיד תפרט את שמות בניו, שם חם ויפת, כפי שאכן עשתה בסוף הפסוק. אבל מדוע הפסיקה התורה בין שני חלקי המשפט, והוסיפה הערה שלכאורה לא ממין העניין אודות צדקותו של נח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"?
בפרט קשה שאלה זו לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, שתירגם: "אלה תולדות נח״ – "אילין יחוסין דגניסת נח", כלומר: אלו הם בני משפחתו, ואילו המשך הפסוק עוסק במעשיו התמימים של נח, ולא במשפחה עצמה (עיין ברמב״ן וב'אור החיים׳ הקדוש שפירשו העניין)!
רש"י בביאורו השני, כתב: "דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". כך מובא במדרש תנחומא (נח, סימן ב') על הפסוק (משלי י״א, ל׳): ״פרי צדיק עץ חיים״ – "מה הן פירותיו של צדיקים? מצוות ומעשים טובים". ההסבר הוא, שאם רוצה אדם שתולדותיו ינהגו בדרך טובה וישרה, עליו ללכת בעצמו בדרך ישרה ובתמימות, ואז תולדותיו שהם בניו יהיו כמותו. כשהבנים יראו את מעשיו הטובים של אביהם, ילמדו ממנו גם בלי שום אמירה ודיבור. אך אם ידריך האב את בניו לעשות מעשים טובים, אבל ידוע שהוא בעצמו אינו עומד בכך (כגון: דיבור בבית הכנסת), הרי שבניו לא ילכו בדרך הנכונה שהוא רוצה בה. הסיבה היא שהאדם רק רוצה בה, אך לקיים – הוא אינו מקיימה.
זאת לומדים מהפסוק הראשון בפרשתנו: ״נח איש צדיק תמים" – ובזכות זה: "ויולד נח שלשה בנים". מובן מדוע קטעה התורה את שני חלקי המשפט והוסיפה תיאור על צדקותו של נח באמצע: צדקותו של נח ותמימותו הן הן שזיכו אותו לגדל את בניו (ועיין 'קול יהודה׳ פרשת וירא, על הפסוק: "כי ידעתיו").
