הגמרא במסכת סוכה (י״א ע״ב) מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא בביאור הכתוב (ויקרא כ״ג, מ״ג): "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". לפי רבי אליעזר אותן הסוכות שהושיב ה׳ את בני ישראל בהן – ענני כבוד היו, ולפי רבי עקיבא – סוכות ממש עשו להם.
רבינו יעקב בעל הטורים פסק (בסימן תרכ״ה) כרבי אליעזר, וזו לשונו: "והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבוד". גם רש״י בביאורו לחומש כתב: "כי בסוכות הושבתי – ענני כבוד".
בביאור דעת רבי עקיבא כתב הרמב״ן, שאע״פ שמדובר בסוכות ממש, הרי שהיה בהן נם מיוחד, והוא שאותן סוכות הגנו על עם ישראל מפני הקור והצינה.
והנה בשולחן ערוך (סי׳ תרכ״ה סעי׳ א') כתב: '"בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', כי בסוכות הושבתי את בני ישראל – הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש". שאלו על כך המפרשים: הרי שולחן ערוך הינו ספר הלכה, ומה מקום יש בשו״ע לביאור המקרא?
כך הקשה גם הב״ח על לשון הטור, שהאריך בסימן זה בביאור המצוה, וכתב: "איכא למידק בדברי רבינו, שאין זה מדרכו בחיבורו זה לבאר כוונה לשום מקרא שבתורה, רק בא לפסוק הוראה או להורות מנהג, ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא דבסוכות תשבו". ענה על כך הב״ח והסביר, שביאורו של הטור לפסוק הוא חלק מההלכה. מהמילים: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי" אנו למדים, שכדי לקיים את מצוות הישיבה בסוכה כתיקונה יש להבין את כוונת המצוה, שאם לא כן – "לא קיים המצוה כתיקונה".
הטור שם ביאר את משמעות המצוה באומרו: "תלה הכתוב מצוות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצוות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו, והוא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות כהן כרצונו… ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות, כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו".
למעשה, צריך לכוון בישיבתנו בסוכה שני דברים: גם זכר ליציאת מצרים, וגס לזכר ענני הכבוד שבהם הקיפנו ה' יתעלה ויתברך בצאתנו ממצרים ובלכתנו במדבר.
הביטוי "ענני כבוד" מופיע רבות בחז"ל, ויש מקום לברר את משמעותו ועניינו. הנה כתוב במדרש (בראשית רבה מ״ח, י'), שהקב״ה נתן לישראל את ענני הכבוד בזכות אברהם אבינו, על כך שאמר למלאכים (בראשית י״ח, ד'): "והישענו תחת העץ": בזכות המים שנתן למלאכים זכו ישראל לבאר מים חיים, ובזכות האוכל שהאכיל אברהם למלאכים, נתן ה' לבניו את המן.
הגאון מוילנא (דברי אליהו, חיי שרה) מצא על כך רמז נפלא, לפי מה שנאמר על אברהם אבינו (שם, כ״ד, א׳): "וה' ברך את אברהם בכל", שזהו ראשי תיבות של פסוקי סוכות: "בסוכות תשבו", "כל האזרח" ו-״למען ידעו".
לפי הפשט, זכותו של אברהם אבינו היא בכך שהושיב את אורחיו תחת צל העץ, והשכר על כך היה שהקב״ה הושיב את בניו בצל הסוכות. אולם בזוהר הקדוש (בראשית וירא, ק״ב ע״ב) מבואר, שאותו עץ היה עץ מיוחד: אברהם היה מושיב את אורחיו תחת העץ, ואורח אשר היה לו בחיקו עבודה זרה, היו ענפי העץ עולים למעלה ולא הצלו עליו. ראה זאת אברהם אבינו, והיה מוכיח את אותו אורח עד שהיה מוציא את העבודה זרה מחיקו, או אז שבו ענפי האילן ונתנו צילם על האורח.
באותו אופן היה עניינם של ענני הכבוד. אדם מישראל שישב תחת ענני הכבוד במדבר היה צריך להיות מלא קדושה ויראת שמים, משום שאם עשה אפילו עוון קל – היה נעשה סדק בענן, והשמש היתה מכה על ראשו. אם עשה עוון חמור יותר – הענן היה פולטו, כדברי רש״י: "'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' – אלו שהענן פלט אותם". מכאן שמי שנמצא בתוך מחנה ישראל והענן היה חופף עליו, הריהו מכובד, ירא שמים וצדיק. ולכן נקראו "ענני הכבוד" בשם זה, שכן מי שישב בצילם היה מכובד.
אמרו רבותינו בזוהר הקדוש (ויקרא, אמור ק״ג ע״א), שהסוכה היא צילא דמהימנותא. עד כדי כך גדולה ורמה קדושתה של הסוכה, שגם על עציה, קישוטיה ונויה חלה הקדושה (עיין סוכה ט׳ ע״א).
אדם שנמצא בתוך הסוכה צריך לזכור את טעם המצוה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי״ – הושבתים בכבוד, אף אתה שב בכבוד בסוכה, ואל תעשה בה כל דבר בזוי. כבודו של האדם היא התעסקותו במצוה יקרה זו, מצוות הסוכה. מי שיושב בסוכתו בכבוד וכהלכה, ויודע כי היא זכר לענני הכבוד, יזכה לישב בסוכת עורו של לויתן (עיין ילקוט מעם לועז ויקרא אמור כ״ג, ל"ג-ל״ה).
