"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (פרק כ"ב, פס' כ"ד)
כתב רש"י (שם): "רבי ישמעאל אומר כל 'אם' ו'אם' שבתורה רשות, חוץ משלושה. וזה אחד מהן". כלומר: אין לקרוא את הפסוק כפשוטו – "אם כסף תלווה", כמשתמע שאין חובה להלוות אלא רק אם הוא מעוניין, אלא ישנה חובה להלוות לעני.
שאל על כך רבינו בעל אור החיים הקדוש: אם דין זה הוא חובה, מדוע כתבה התורה בלשון "אם"?
מבאר בעל אור החיים הקדוש: יש כמה מדרגות באנשים: יש כאלה שאין להם כדי מחייתם, יש כאלה שיש להם כדי מחייתם,ויש אחרים שיש להם אף יותר מכדי מחייתם. על אלה אשר יש להם יותר מכדי מחייתם מוטלת החובה להשתמש בכספת למצוות ולמעשים טובים., וכי הקב"ה נתן להם יותר מכפי צרכם לחינם? אין זאת אלא שהקב"ה מינה אותם להיות גבאים על אותו הכסף כדי לעשות בו מצוות ומעשים טובים. והוסיף, שדבר זה רמוז בטעמים של הפסוק המחלקים את ראשיתו לשניים: "אם כסף" – בטעם פסק אחרי המילה "כסף", ואחר כך "תלווה את עמי" – כלומר: אם יש לך כסף – עליך להלוות לעמי.
אפשר להוסיף ולומר כי התורה באה לומר לאדם שאל לו לבטוח בעושרו ולחשוב כי לעולם חוסן, אלא תמיד יחשוב על כך שממונו בגדר "אם". אין זה ודאי שהממון יישאר בידיו של האדם. לכן, כל עוד יש לאדם ממון, עליו להקדים ולקיים מצוות הלאה לעני ומצוות צדקה. לבכן נקטה התורה בלשון מסופקת: "אם כסף תלווה" – אל תבטח בעושרך, כי המצב הזה שבו יש לך כסף הוא מסופק בלבד.
