"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹֽתֵיכֶם" (פרק י"ז פסוק י"ב)
סיפר מרן זצ"ל:
לאחד משופטי בית המשפט הבכירים בארץ נולדו נכדים, תאומים. יום השמיני למילה נפל בשבת ולצורך המילה הזמינה המשפחה את אחד המוהלים הידועים שבירושלים.
ביום השבת, אחר תפילת שחרית, הופיע המוהל לקיום הברית. והנה, הוא שמע משיחתן של המוזמנים ובני המשפחה, כי התאומים נולדו בניתוח קיסרי, וכידוע ההלכה היא כי מילה בזמנה דוחה את השבת דווקא למי שנולד כדרכו, אך לא בדרך של ניתוח קיסרי.
המוהל נותר לרגע אובד עצות. הכל מוכן לברית: הסעודה, האורחים, הסנדק, אבי הבן והמוהל, אלא שהעיקר חסר מן הספר – הרי חבורה בשבת זה איסור דאורייתא – חובל.
עוד הוא תוהה מה עליו לעשות, נזכר המוהל שמרן הרב (הגר"מ) מתגורר בקרבת מקום. ללא אומר יצא מן המקום והלך לביתו של הרב, וכשהוא נרגש ונפחד, סיפר לרב את אשר נקרה על דרכו.
השיב לו הרב: "הלוא אתה זריז במלאכתך, עליך רק להתנהג בטבעיות כאילו אתה חותך, ותסגור את החיתול כאילו סיימת את המילה. כמובן שאת הפסוקים תאמר כסדרן חוץ מהברכות, והכל על מקומו יבוא בשלום. מחר, תבוא לפני המשפחה ותסביר את הטעם שלא גזרת – ותגזור אומר".
וכן היה. בזריזותו הטבעית פעל המוהל וסגר את החיתול, וכל האורחים ובני המשפחה התפעלו מן המילה, עד נשמעו קולות התלהבות שאמרו כי אפילו דם לא יצא!
למחרת, בא המוהל לבדוק את הנימול… והשלים את מלאכתו.
