"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:" (בראשית, א׳, א׳)
הגמרא במסכת חגיגה (י״ב ע״א) מביאה שתי דעות בעניין סדר בריאת העולם, וכל אחת מביאה הוכחה מפסוק בפרשתנו. וז״ל: "תנו רבנן, בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר (א', א'): ׳בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ׳. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים, שנאמר (ב', ד׳): ׳ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים׳", ע״כ. לפי בית שמאי השמים נבראו תחילה, ולפי בית הלל הארץ תחילה.
הגמרא (שם) מביאה דעה שלישית, והיא דעת חכמים שהשמים והארץ נבראו יחדיו, וז״ל: ”וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר (ישעיה מ״ח, י״ג): 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו׳".
במדרש (ב״ר פרשה א' ט״ו) הובאה דעת רשב״י: ”אמר רבי שמעון בן יוחאי: תמיה אני איך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריאת שמים וארץ – אלא שאני אומר: שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה, שנאמר (שם, שם, י״ג): ׳קורא אני אליהם יעמדו יחדיו'". דעת רבי שמעון בר יוחאי כדעת חכמים בגמרא, שהשמים והארץ נבראו יחדיו ולא קדם האחד לשני, ובדרך זו מיישבים רשב״י וחכמים את הסתירה בין שני הפסוקים שהביאו בית שמאי ובית הלל.
הסבר מחלוקתם כך הוא: לדעת בית שמאי, מטרת בריאת העולם היא הרוחניות – השמים, והוא על פי דברי חז״ל (תנחומא ויקרא ו') שהשמים הם הנשמה והארץ היא הגוף, כלומר שהארץ טפלה לשמים כשם שהגשמיות טפלה לרוחניות, לכן השמים נבראו תחילה. לדעת בית הלל, אמנם נכון הוא שהשמים הם הפסגה והאדם צריך לשאוף לרוחניות, אבל המציאות היא שאי אפשר להגיע לשמים בלי הארץ תחילה, שהיא הסולם המוצב ארצה לעלות עליו השמימה. לדעת חכמים ורשב״י אין כלל מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, כי באמת השמים והארץ נבראו יחדיו, ללמדנו שהאדם מסוגל במעשיו להפוך את הארץ לשמים – את הגשמיות לרוחניות.
שמא תשאל, כיצד ניתן לחבר רוחניות לגשמיות? הנה רשב״י גילה דעתו בעניין זה בגמרא (ברכות ל״ה ע״ב): "ר״ש בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ׳ואספת דגנך', ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ׳ועבדת את איביך'". הנה לדעתו, אין לו לאדם לחרוש בשעת חרישה ולא לזרוע בשעת זריעה, אלא עליו ללמוד תורה ולקיים מצוות, כי זהו קיומו של העולם. אם אדם הולך בדרך כזו ועושה את כל מעשיו לשם שמים, רב כוחו להפוך את ה״ארץ" ל״שמים", בבחינת "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך" (משלי ג', ו').
הדוגמה המצויה ביותר להוכיח שהאדם במעשיו מקדש את החומר ומעלהו בדרגתו לרוחני, היא הברכה. האוכל פרי ללא ברכה – הרי הוא גנב וגזלן ומחלל בכך את קדושתו של הפרי, וכשמברך על הפרי – מיד מתעלה הפרי במדרגתו. וגמרא ערוכה היא (שם ל״ה ע״א וע״ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כ״ד, א'): 'לה׳ הארץ ומלואה', ר' לוי רמי, כתיב: 'לה׳ הארץ ומלואה', וכתיב (שם, קט״ו, ט״ז): ׳השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם'! לא קשיא – כאן קודם ברכה (לה׳ הארץ ומלואה), כאן לאחר ברכה (והארץ נתן לבני אדם)". הרי, שהאדם מקדש את החומר ומעלהו למדרגה רוחנית.
ראוי להביא את דברי דודי הרה״ג רבי יהודה צדקה זצ״ל, ראש ישיבת פורת יוסף, שהיה רגיל לומר בשם הרב ׳קול ששון׳ בעניין הברכות, שכאשר אדם מברך ואומר: "ברוך אתה ה'" הוא מודיע בכך את אמונתו בבורא העולם, שכן הוא מכריז שהקב״ה הוא שנתן כוח באדמה והוריד גשמים להזין את הצמחים הגדלים בה, והוא כאומר: "ה' הוא בעל הבית והוא ברא את העולם"! הרי, שבכל ברכה טמונה אמונה פשוטה בבורא עולם וכך מוכיח האדם את ישרותו ואת הכרתו בטובות שנעשות עמו. אך אם אין הוא מברך, הרי הוא נקרא גנב, גזלן, מועל וכפוי טובה, והוא ככופר בבורא העולם וחושב ש״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח׳, י״ז).
על פי זה יש לבאר את דברי חז״ל (בראשית רבה, י״ב, ט״ו), שבתחילה עלה במחשבה לפג־ הקב״ה לברוא את העולם במידת הדין, וכיון שראה שאין העולם יכול לעמוד ולהתקיים במידה זו צירף אליה את מידת הרחמים. וקשה: וכי הקב״ה לא ידע מראש שהעולם אינו יכול להתקיים במידת הדין? היעלה על הדעת שיש אצל חכמתו יתברך שמו ויתעלה מחשבת תחילה וסוף?
אלא, שהקב״ה חשב לברוא את העולם בשביל צדיקים כרבי שמעון וחבריו, ובעולם כזה היה הקב״ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (יבמות קכ׳יא ע״ב), משום שהציפייה מהם היא שיתנהגו כרבי שמעון בר יוחאי בלימוד התורה וקיום המצוות. זו המחשבה הרשומה בדברי התורה "בראשית ברא אלהים את השמים": "אלהים״ – זו מידת הדין. במשמעות זו קודמים השמים לארץ: ״את השמים״ – רוחניות תחילה – ואז: ”ואת הארץ". אך כאשר ראה שיציר כפיו חוטא כבר ביום שנברא, ריחם הקב״ה על בריותיו וצירף למידת הדין את מידת הרחמים. או אז נאמר (ב׳, ד׳): "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים״: "ה'" – זו מידת הרחמים. במשמעות זו קודמת הארץ לשמים – הגשמיות לרוחניות, ובעולם כזה יש מקום לחרוש בשעת החרישה ולזרוע בשעת הזריעה. ובאמת, כך נוהג העולם, וכמו שאומר אביי (ברכות ל״ה ע״ב): "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם".
אמנם, כולם מודים לדברי רשב״י שעל האדם לעשות כל מאמץ להפוך את הגשמיות לרוחניות, אלא שהדרך לעשות זאת היא על ידי חיבור הארץ לשמים וכדעת רבי ישמעאל.
ויהי רצון שנזכה להגיע למדרגה הגבוהה כדעת רשב״י ורבי ישמעאל.
