בסוף ימיו מברך משה רבינו – רעיא מהימנא (זוהר ח״א ק״ו ע״א) את ישראל בברכת התורה. הוא אומר (דברים ל״ג, ב׳): "ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכו׳". ביאר רש״י שם: "פתח תחילה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל, ובשבח שפתח בו יש הזכרת זכות לישראל. וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר: כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה".
שבחו של מקום הוא שיצא הקב״ה לקראת ישראל במתן תורה "כחתן היוצא להקביל פני כלה", ושבחם של ישראל שאמרו: "נעשה ונשמע" (שמות כ״ד, א') וקיבלו את התורה, ולא זו בלבד אלא ״ישא מדברותיך״ (דברים ל״ג, ג') – "שמקבלים גזירותיך ודתותיך בשמחה" (רש״י).
אך קשה: מה הקשר בין שבחו של מקום ושבחן של ישראל ובין הזכרת הר שעיר והר פארן?
והנה רש״י ביאר: ״וזרח משעיר למו – שפתח לבני עשיו שיקבלו את התורה ולא רצו", וכן לבני ישמעאל לא רצו. ובמדרש (ספרי וזאת הברכה ב') הוסיפו שפנה גם לבני עמון ולבני מואב ולא רצו. דברים אלו קשים שבעתיים, שהרי למה הדבר דומה? לחתן העומד ביום חתונתו, ומספר לארוסתו על כמה וכמה בחורות שנפגש עימן קודם שהכיר את כלתו ואף הציע להן להתחתן עמו, אך הן מיאנו, כל אחת וסיבותיה עימה. אוי לה לבושה ולכלימה זו! מילא אם היה אומר שאותן הבחורות רצו אותו והוא זה שסירב – הרי יש כאן שבח לכלה, אבל לומר בפניה שאף אחת מהן לא רצתה אותו, הרי היא כאומר לכלה שהוא מתחתן עימה בלית ברירה! כך גם, לכאורה, בענייננו: כאשר הקב״ה אומר לעם ישראל שבני עשיו לא רצו לקבל את התורה, וכן בני ישמעאל, בני עמון ובני מואב, הרי הוא כאומר לעם ישראל שהם מקבלים את התורה בדיעבד בלבד. והעניין צריך ביאור.
אך באמת צדקו דברי רש״י, שכתב שהצעת התורה לעם ישראל אחר שהציע אותה לשאר אומות העולם – יש בה שבחו של מקום ושבחם הגדול של ישראל. זאת משום שכאשר אומות העולם שאלו את הקב״ה מה כתוב בתורה, הקב״ה הודיען מצוה אחת מתוך כל התורה – והן סירבו לקבלה, משום שטענו שלא יוכלו להסתדר עם תורה כזאת. אומות העולם טענו, שאי אפשר לחיות בעולם עם איסור "לא תרצח", לסחור בעולם ללא הונאה וגניבה וכדו׳. לעומתן, עם ישראל לא שאלו שאלות על התורה, אלא מיד ענו כמלאכי השרת: ״נעשה ונשמע״ – כל אשר יצוונו ה׳ נעשה.
הקב״ה, היודע נסתרות ותעלומות, הציע את התורה לאומות העולם לפני ששאל את ישראל – מתוך מטרה להגדיל את מעלת ישראל ביחס לאומות. כי הנה האומות מתכחשות לתורה ואומרות שאי אפשר לחיות עם חוקי התורה, אך עם ישראל יודע שהקב״ה ברא את העולם על יסודות התורה. יוצר האדם טבע בו תכונות ומידות, וציווהו על התורה, ביודעו כי האדם יכול יהיה לקיים את מצוותיה. התורה מתאימה לאדם. עם ישראל מאמינים בה׳ ובתורתו תורת אמת, ומבינים שאם הקב״ה נותן תורה – הרי שהתורה מתאימה לאדם. עם ישראל לא רואה כל צורך לשאול שאלות על התורה, ומיד הוא מקבלה ב״נעשה ונשמע".
וזהו שבחן וכבודן של ישראל, שאף שטבע האדם הוא ללכת אחרי הרוב – מסיבה זו כתב הרמב״ם (הלכות דעות פ״ו ה״א) שצריך האדם להימנע מלגור בשכונת רשעים או לישב עמהם ולשמוע את דבריהם, מחשש שמא הרוב ישפיע עליו – מכל מקום עם ישראל לא הלכו אחרי דעת רוב העולם, שמיאנו לקבל את התורה, אלא קבלוה בשמחה.
כך פותח משה רבינו את דבריו בלימוד הזכות על עם ישראל. אומר משה לקב״ה: ריבונו של עולם, בניך קיבלו את התורה ומקיימים גזירותיך ודתותיך בשמחה, ולפיכך ראויים הם לברכה. והברכה היא ברכת ה׳, ברכת התורה, כי היא מקור הברכות.
זאת ועוד: רצה משה שהברכה תינתן מתוך אותה שמחה של חתן היוצא לקראת הכלה, וכדברי חז״ל (תענית כ״ו ע״ב): ״ביום שמחת לבו – זה מתן תורה". חג שמחת תורה נקבע ביום שמיני עצרת, מיד אחרי חג הסוכות. הטעם לכך הוא, שבחג סוכות ישראל עסוקים בשמחת החג, בתפילה ובקורבנות כנגד אומות העולם, אך בשמיני עצרת מברך הקב״ה את ישראל בברכת התורה, כי ראויים הם לה, וקבלתה ושמירתה היא הברכה המעולה ביותר.
