"וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:" (פרק כ"ח פסוק י"ז)
סיפר מרן הרב זצ"ל:
בשכונת בוכרים שבירושלים היה מקום שהבית בו שימש לבית כנסת ולבית המדרש והיה קול תורה עולה ממנו יום ולילה. היה בשכנות לאותו מקום דירה שהכל הדירו עצמם הימנה בשל היותה סמוכה, שאמנם הוא משכן קדש, אך גם לא שקט במיוחד.
ימים רבים היה בעל הבית מחפש אחר שוכרים שישכרו דירתו העומדת בשיממונה ולא מצא, עד שנקרתה בדרכו אמי ע"ה, ומה גדלה שמחתו במוצאו שוכרת נאמנה לדירתו, ואף הוזיל את שכרה בגלל הצער הגדול שלו משיממונה. ואילו אמי ע"ה שמחתה הייתה גדולה שבעתיים בהיות אזנה קשובה לקול התורה ולא יחסר ממנה מניין מתפללים שחרית מנחה וערבית, רק הייתה מטה אזנה אל הקיר וכבר שומעת קדיש, קדושה ותפילות ימים טובים ור"ה וכיפור וכיו"ב. בעל הבית שידע על תום ליבה של הדיירת החדשה, על אף יחסו הקשוח לשאר הדיירים, היה עוזר לה בהרבה עיניינים שבניהול הבית ומעולם לא הכביד עולו עליה.
בערוב ימיה כשנחלשה מעט, הבאתי אותה בפני החזון איש בבני ברק. החזו"א כידוע לא נהג לקבל נשים ועל כן המתנו בפתח הכניסה לחדש של החזו"א. משיצא החזו"א מחדרו נפנה לברך את אמי ואמר לה: כי מעתה עליה להרבות בצדקות, גמילות חסדים ומעשים טובים. דברי העידוד של החזו"א היה בשיל אמי מעין משב רוח ולחידוש כוח הנעורים.
לימים שאלתי את החזו"א: על מה ראה לומר לה כך? אמר החזו"א כי הרגיש שהיא צריכה חיזוק בהמשך מפעל החיים שלה. ואכן כל ימיה הייתה מייחלת ליומה האחרון שיבוא מתוך הכרה וידיעה, שלא תשמש עול לבני ביתה ותכלכל כל עינייניה בעצמה ובכוחותיה עד בא יומה. כשלושה ימים לפני מותה החלה להרגיש חולשה ודאגה לסדר את כל עינייניה בעוה"ז קודם פטירתה.
כשנפטרה אמי ע"ה קיבלתי את ההודעה כשהייתי דיין בביה"ד בבאר שבע. מיד עליתי חזרה ירושלימה והלכתי לבית אמי. בדרך פגשתי ת"ח ורב ידוע שנתן לי שלום. היות והייתי באותה שעה אונן לא הסבתי פני לעבר אותו ת"ח. אותו רב דן אותי לכף חובה ולא מצא נקודת זכות, אף לא לחבר אחת לאחת. הלך והלעיז כי מיום שנתמנתי לדיין בבאר שבע הכל נחשבים לאפס בעיני, והראיה שלא השבתי לשלומו.
משהגיעה הרכילות לאחד מרבותיו של אותו ת"ח התפלא, ואח"כ שאלני לסיבת העניין, השבתי: "כי מה כבר יכולתי לעשות והלא אונן הייתי באותה שעה…".
