"וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה:" (פרק י"ב, פסוק ט')
יש לבאר בדרך רמז את הפסוק:
בנסיעתו הנגבה, רצה אברהם אבינו ללמד לבניו לדורות, שתמיד צריך לשאוף לעלות, להתעלות ולהחכים. דבר זה מרומז בכך שנסע לכיוון דרום, ואמרו חז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב): "הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום".
המנורה שהיא סמל החכמה – הייתה מונחת בדרום, ואילו השולחן, שהוא סמל הפסרנסה והעושר – היה מונח בצפון.
אברהם אבינו הדרים, דהיינו השתוקק לחכמה. ואף שהעושר יכול להיות לו לעזר לחכמת התורה, בחר אברהם ללכת דרומה ואל צפונה. לכן כתוב: "וילך אברם הלוך ונסוע הנגבה".
עוד יש לדייק מלשון הכתוב: "הלוך ונסוע" – כשהלך אברהם אבינו דרומה, הוא היה "הולך ונוסע" ללא הפסקה.
הסכנה הנוראה ביותר בעבודת ה' של האדם היא מצב של עצירה או של דריכה במקום. על האדם להתמיד בהליכתו, לעלות ולהתעלות בלי הפסקה כלל ועיקר. כך מובטחת לו סייעתא דשמייא שלא ייפול, ויזכה להגיע למדרגות גבוהות ונשגבות.
