"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:" (כ"ה ג-ד)
כבר ראינו לעיל את דבר אור החיים הקדוש על כך שנתינת ארץ לעם ישראל הייתה לשש שנים בלבד, ואילו את השנה השביעית – שייר הקב"ה לעצמו.
אור החיים מוסיף שיש בכך, טובה גדולה לישראל ולימוד זכות עליהם גם כאשר אינם שומרים את השמיטה. זאת משום שאילו היה נותן ה' את ארצו לעם ישראל באופן קבוע, ולא משייר את שנת השמיטה לעצמו, הרי שהייתה ארץ ישראל בגדר מתנה עם תנאי, כאדם שאומר לחברו: "אני נותן לך מתנה זו בתנאי שתעשה כך וכך", ובענייננו: הארץ הייתה ניתנת לעם ישראל בתנאי שיקיימו את המצוות. אילו נתינת ארץ ישראל הייתה ניתנת באופן כזה, הרי שכאשר היו ישראל עוברים על המצוות ועובדים את האדמה שנה השביעית, היו עוברים על התנאי שהתנה איתם ה', וכאשר בטל התנאי – בטלה המתנה, וארץ ישראל הייתה נלקחת מאיתנו לצמיתות.
אולם כעת, שהארץ ניתנת לישראל רק לשש שנים, הרי שכאשר ישראל עובדים את האדמה בשנת השמיטה הם עובדי בקרקע שאינה שלהם, והם "בסך הכל" גוזלים את קרקעו של הקב"ה. במצב זה, אין הם עוברים על התנאי, ולפיכך המתנה לא בטלה לעולם.
אמנם, הם צריכים "להשיב את הגזלה", ולפרוע את החוב על עבודת הקרקע הגזולה בשנת השמיטה. על כך ניבאה התורה בפרשת בחוקותי (כ"ו, ל"א): "אז תרצה הארץ את שבתותיה" – דהיינו, מאז שנכנסו ישראל לארץ ועד שיצאו לגלות עבור שבעים שנה, ושנים אלו הם כנגד שבעים שנות השמיטה והיובל שעבדו בהן ביותם בארץ (עיין באורך בפירו רש"י כ"ו ל"ה).
ויש בכך בשורה טובה: לאחר תשלום החוב על העבודה בקרקע לא-להם, תחזור אליהם הארץ למתנת עולם.
