על הפסוק (דברים ל״ג, ב'): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו" כתב רש״י: "וזרח משעיר למו – שפתח לבני עשיו שיקבלו את התורה ולא רצו", וכן בני ישמעאל. במדרש (ספרי, וזאת הברכה א׳ א׳-ב') הוסיפו שפנה גם לבני עמון ולבני מואב ולא רצו. רק אחר כך בא להר סיני לתת לישראל תורה. ויש להבין: מדוע חיזר הקב״ה אחרי אומות העולם שיקבלו את התורה?
אלא הקב״ה יודע נסתרות, וידע שישמעאל ועשיו לא יקבלו את התורה. ואף על פי כן הציע להם לקבלה, משתי סיבות: האחת – בגלל שיש בחירה בידי האדם. והשניה – כדי שלא תהיה להם תרעומת מדוע לא נתן להם ה' את התורה.
ואכן הגמרא (ע״ז ב׳ ע״א) מספרת: "דרש ר׳ חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקב״ה ספר תורה (ומניחו) בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא". הם טוענים שעשו רבות כדי שעם ישראל יעסקו בתורה, אך ה׳ דוחה את דבריהם. אחר כך הם מציגים טענה, שה' לא כפה עליהם את התורה כפי שכפה אותה על עם ישראל. אבל ברור שטענה זו של הגויים אינה טענה. רק אדם שמעוניין לקבל תורה, אלא שיש חשש שהיצר יסית וידיח אותו מעבודת ה׳ – אותו כופה הקב״ה לקבל את התורה, כדי לחזק את רצונו האמיתי. אבל הגויים מלכתחילה לא רצו לקבל את התורה, ולא אמרו: "נעשה ונשמע". אם כן איזה מקום יש לכפיה, כשמעיקרא אין הם רוצים לקבלה? לכך הם לא יטלו שכר.
אבל ישראל קדושים השמחים בתורה ובמצוותיה יטלו שכרם במושלם. וביום שמחת תורה אנו שמחים ביותר, כיון שהוא המשך ישיר של יום הכיפורים. חז״ל אומרים (תענית כ״ט ע״ב וב״ב קכ״א ע״ב) שיום הכיפורים הוא יום טוב, לפי שיש בו "סליחה ומחילה, וביום זה ניתנו לוחות האחרונות".
מיד לאחר יום הכיפורים אין פנאי לעסוק בתורה: כולם עסוקים בבניית הסוכה. גם בימי החג עצמו אין לכך די פנאי, שכן הכל עוסקים בשמחת יום טוב וחול המועד. רק ביום שמחת תורה עוסקים ולומדים את התורה באופן מיוחד. לכן נקבע יום זה לשמחת גומרה של תורה, כלשון הרמ״א (סי׳ תרס״ט סעי׳ א'): "וקורין יום טוב האחרון ׳שמחת תורה', לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגומרה של תורה".
משה רבנו מקדים לברכתו את בני ישראל (בפרשת וזאת הברכה) את סדר נתינת התורה. זאת משום שלפני שנגלה ה׳ בסיני, הלך לשעיר ולהר פארן לתת להם את התורה, ומשלא הסכימו הלך לישראל ושאל אותם אם רוצים לקבל תורה. עם ישראל לא ענו בשלילה כאומות, אלא אמרו בשמחה רבה: "נעשה ונשמע". אף שיכלו ישראל לבוא בטענת רבים ולומר שהתורה אינה מתאימה לבשר ודם, מכל מקום לא כך נהגו, אדרבה, כאשר משה רבינו התווכח עם מלאכי השרת הוא הוכיח להם שהתורה ניתנה דווקא לבני אדם.
אף על פי שה׳ "חובב עמים" (דברים ל״ג, ג'), מכל מקום אין יקרים לפניו כמו בניו, והתורה היא להם ירושה נצחית לעולם, כלשון הפסוק (שם, שם, ד'): "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ואנו שמחים בירושתנו – "ומה יפה ירושתנו". אולם יש לדעת שירושה זו אינה כשאר ירושות. בדרך העולם הבנים יורשים את נחלת אביהם שמת, אבל ירושת התורה היא לכל יהודי ויהודי, ובכל זמן – כולם זכאים, כולם יורשים. אם כי צריך להיות מוכנים לקבלתה וצריך להכין כלים טובים ולא נקובים כדי שהירושה תתקיים בנו.
מתוך שמחתנו הגדולה בקבלת התורה, בקיום מצוותיה, נהיה ראויים יותר להארת התורה. אנו נשמח בה והיא תשמח בנו.
