"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:" (פרק ו' פסוק ט')
"דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (רש"י).
למדנו מכאן, שעיר עבודת האדם בעולם הזה היא חינוך בניו.
הורים רבים מתלבטים בשאלה: האם כחלק מהחינוך יש להכות את הבן, או שיש להסתפק בגערה. להוי ידוע שהערה אחת, במקום הנכון ובשעת המעשה, מועילה יותר ממאה מכות. בהכאה נפגע הילד עד עמקי נשמתו, והדבר מותיר אצלו משקעים שליליים ביותר. על כך אמר שלמה המלך ע"ה במשלי (י"ז, י'): "תֵחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה".
כשאדם גוער או מעיר לבנו, יעשה זאת באופן שלא יפגע בנפשו של הילד. עליו להראות כלפי חוץ פנים כועסות, אבל בליבו פנימה לא יכעס. כך יתקבלו הדברים.
חכם מנשה שלו זצ"ל היה מביא על כך משל משמו של בעל ה"בן איש חי" זיע"א:
מאמן מקצועי אילף אריה. היה האריה יושב נינוח על ברכי בעליו.
יום אחד פיהק האריה ליד מאמנו, והריח המאמן ריח רע היוצא מפיו של האריה. מקור הריח הוא בכך שהאריה אינו אוכל עשב כשאר החיות, אלא בשר. אמר לו המאמן בנימת מיאוס: כמה ריח רע יוצא מפיך!
האריה, שהיה פיקח, ביקש ממנו שיביא לו סכין. הביא לו המאמן סכין. האריה פצע את רגלו ודם רב החל לזרום מהפצע. למחרת ביקש האריה שוב סכין, ופצע את רגו השניה. כך עשה גם לרגלו השלישית והרביעית. לאחר כמה ימים הגלידו הפצעים לגמרי.
בא האריה למאמן שלו ואמר לו: עיניך רואות שפציעה גופנית הולכת ונרפאת עם הזמן, והיתה כלא היתה, אבל פציעה נפשית משאירה רושם עז ואינה מתרפאת.
וכוונתו היתה על ההערה שאמר לו שיש לו ריח רע מהפה.
