בכל פעם שהיינו מלווים את רבינו הגדול מו"ר הגאון הראשל"צ הגרמ"א זצ"ל לבית הכנסת לתפילה, היו רבים סובבים אותו בשאלות שונות בעניינים שונים ומגוונים, ולכולם היה משיב בשמחה ובמתק שפתיים, בחן, ולכל אחד לפי מעלתו.
היה זה בשנת שמיטה. רבים שאלו את הרב שאלות בענייני השמיטה, ואני שאלתי את הרב: מה עושים עם קליפה של מלפפון בשנת השמיטה, האם זורקים אותה לפח רגיל או שמא לפח שמיטה? השיב הרב: "אם אדם רגיל בכל השנים לקלוף את המלפפון ולזרוק את הקליפה, יכול גם בשנת השמיטה לזרוק את הקליפה לפח רגיל, אך אם בכל השנים הוא נוהג לאכול את הקליפה, בשנת שמיטה, אם ברצונו לקלוף את הקליפה, עליו לזורקה בפח שמיטה". ואז פנה אלי הרב והוסיף: "אבל אם הבן שלך יזרוק את הקליפה, אל תכעס עליו". חייכתי למשמע הדברים, וכולנו המשכנו עם הרב בדרכנו.
באותו שבוע, חזר בני מתלמוד התורה, ובאותו יום בדיוק, שמה רעייתי שתחי' מלפפון לארוחת הבוקר. והנה ראיתי שבני קלף את המלפפון וזרק את הקליפה. גערתי בו ואמרתי: "למה אתה זורק כך את הקליפה, אתה יודע שעכשיו שנת שמיטה ושצריך לזרוק את הקליפה בפח שמיטה". בני שתק, לקח את הקליפה וזרק בפח השמיטה.
ביום שבת בצהריים, יצאנו אני ושכני לכיוון ביתו של הרב ללוותו לתפילת מנחה. בדרכנו, סיפרתי לשכני את שקרה לי עם בני, והוא אמר לי: "אבל הרב אמר שאפשר לזרוק את הקליפה לפח שמיטה אם אתה נוהג לזרוק כל השנים". אני התבלבלתי מעט ואמרתי שכנראה שכחתי את העניין, והסכמנו שנשאל את רבינו מה הדין.
כשהגענו לרב, פניתי אליו ושאלתי אותו שוב: "מה הדין עם קליפה של מלפפון בשנת השמיטה, האם לזרקה בפח שמיטה או בפח רגיל?". ענה לי הרב את התשובה כפי שענה בפעם הראשונה, אבל אז הביט בי ואמר: "אבל אני אמרתי לך לא לכעוס על הבן שלך, ואתה כעסת!". ואני נאלמתי דום מרוח קדשו של הרב, שראה את הדברים לפני כן, וגם אחרי שקרו.
