"וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (פרק י"ח פסוק י"ט)
אצל דוד המלך היפך הכתוב את הסדר (שמואל ב', ח', ט"ו): "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". ויש להבין את ההבדל שיש בין אברהם אבינו לדוד המלך.
יבואר הדבר על פי דברי חז"ל (סנהדרין ו' ע"ב) שכאשר דוד המלך היה דן את העם היה פוסק את הדין על פי ההלכה הפסוקה, ולפעמים הדבר היה מעלה מורת רוח אצל העניים שאמרו שאינו מתחשב בשכבות החלשות שבעם. כשהיו יוצאים בעלי הדין מלפניו היה אומר דוד המלך לשריו: תנו מתנה הגנה לאותו עני, כדי שיוכל לשלם את חובו כפי שהושת עליו.
לכן נאמר אצל דוד שהיה עושה "משפט", ואחר כך היה עושה גם "צדקה" עם בעלי הדין העניים.
אבל אצל אברהם אבינו נאמר שהיה עושה "צדקה" – כלומר היה משכנע את בעלי הריב להגיע לפשרה עוד לפני שהגיע לפסק הלכה ול"משפט".
ואכן, כשמתחילים לדון, קודם כל שואלים את בעלי הדין אם הם רוצים משפט או פשרה. רק אם אינם חפצים בפשרה דנים אותם לפני טענותיהם ופוסקים לפי שורת הדין.
מובא בהלכה (שו"ע חו"מ סי' י"ב סע' א') שאם שמעו הדיינים את הפסק וכבר יודעים מי זכאי ומי חייב, אינם יכולים לשוב ולעשות פשרה. לאור זאת מסבירים חז"ל (עיין סנהדרין דף ו' ע"ב ותוס' שם ד"ה "אבל אהרן") שההבדל בין משה לאהרן הוא שאהרן מראש היה אוהב שלום ורודף שלום (אבות א' י"ב) ומעדיף את הפשרה על הדין. אבל משה רבינו לא היה מתחיל בפשרות, ומיד "יקוב הדין את ההר". זאת מפני שמשה רבינו ידע כבר את הפסק בחילת הדין, ולא יכול היה לעשות פשרה.
גם אנחנו מתפללים להקב"ה ואומרים (ישעה א', כ"ז): ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – אין מיש יכול לעמוד ב"משפט" לפניו יתברך, על כן אנחנו עושים "צדקה", ובזכות זה נזכה לגאולה במהרה.
