דברים שדינם כצואה

דברים שדינם כצואה

סז. ריח רע – אם יש ריח רע שלא בא מצואה וכדו' אלא ממקום אחר כגון הפחה של אדם וכדו' – האיסור לעסוק אז בדבר שבקדושה הוא מדרבנן, וצריך להמתין עד שיכלה הריח. וכל זה הוא דווקא אם הריח יוצא ממנו, אבל אם הריח בא ממקום אחר כגון שההפחה יצאה מחברו וכדו' – מותר ללמוד שם מפני ביטול בית המדרש, אבל להתפלל, לברך ולקרוא ק"ש – אסור עד שיכלה הריח. ויכול לפזר ריח טוב, או לעשן את הבית בסמרטוט שרוף על מנת להפיג את הריח הרע[1].

סח. ריח רע מדברים טבעיים – ריח רע שיוצא מדבר שכך הוא ריחו בטבע כגון: נפט, זפת, עשבים רעים (המפיצים ריח רע מחמת טבעם ולא בגלל שהחמיצו) וכדו' – מותר לעסוק לידם בדבר שבקדושה[2].

סט. מכונית אשפה – אסור לעסוק בדבר שבקדושה כשעוברת לידו מכונית אשפה שריחה רע. וצריך להמתין עד שיעבור הריח הרע או עד שיפזר ריח טוב[3].

ע. ריח רע כצואה – כל ריח רע הבא מנבילה, אשפה, מים סרוחים וכדו' – דינו כצואה[4].

עא. פינו את גורם הריח – גם אם פינו מאותו המקום את הגורם לריח הרע (כגון שפינו את האשפה), והריח הרע נשאר – לא יעסוק שם בדבר שבקדושה[5].

עב. צואת בעלי חיים – צואת בהמות וחיות ועופות כשיש בה ריח רע – דינה כצואת אדם. ואם אינה מסריחה – מותר לקרוא כנגדה[6].

עג. דיר ולול – דיר בהמות ולול תרנגולים (ואפילו לבנים) שבדרך כלל ריחם רע – דינם כצואת אדם[7].

עד. צואה יבשה – צואה יבשה עד כדי כך שהיא מתפוררת כעפר כשגוללים אותה – מותר לקרוא כנגדה אם אין בה ריח רע. ואם ע"י שגוללה היא נשברת ואינה מתפוררת – אסור להתפלל ולקרוא וללמוד כנגדה, אעפ"י שאין בה ריח רע[8].

עה. שכבת זרע – אם נמצאת שכבת זרע על בשרו – דינה כצואה, ולכן צריך לרחוץ את עצמו יפה יפה ואח"כ יכול לעסוק בדבר שבקדושה. ואם שימש מיטתו בשבת או שראה קרי – יקנח את עצמו בבגד יבש או ישפוך על אותו מקום מים ואח"כ ינגב. וטוב ללכת לטבול באותו יום כדי להתקדש ולהיטהר. ולכל הפחות ישפוך על גופו תשעה קבין מים (כ -13 ליטר) בפעם אחת. ואם אינו יכול לעשות כך – ייטול את ידיו ארבעים פעמים[9] (כפי שמופיע בסידור "קול אליהו" עמ' 334).

עו. צואת קטן – קטן שיכול לאכול כזית דגן (כ -27 גרם בערך), אפילו מבושל כגון דייסה וכדו', בארבע דקות – צריך להתרחק מצואתו כמו מצואת אדם גדול. ויש אומרים שאפילו אם אוכל כמות כזו בתשע דקות צריך להתרחק מצואתו, ויש לחוש לדעתם[10].

עז. גדר קטן – יש אומרים שקטן בגיל שנה אפילו שאינו אוכל בפועל דגן כדלעיל אלא שראוי לאכול – צריך להתרחק מצואתו. ויש אומרים שיש להתרחק מצואה או מי רגליים של קטן אפילו הוא בן יומו – וכן נוהגים להחמיר[11].

עח. הרחקה בשעת הטלת מי רגליים – בשעה שאדם מטיל מי רגליים – אסור מדאורייתא לעסוק כנגדם בדבר שבקדושה. לאחר שנפלו לארץ או לכלי – האיסור הוא מדרבנן[12].

[1] שו"ע סי' ע"ט סעי' ט'. כה"ח שם ס"ק מ', מ"ג. בא"ח פרשת בא סעי' כ"ו, כ"ח.

[2] שו"ע סי' פ"ו. כה"ח שם ס"ק ב' וסי' ע"ט ס"ק ב'. בא"ח פרשת בא סעי' כ"ז.

[3] עפ"י שו"ע סי' ע"ו סעי' ג'.

[4] שו"ע סי' פ"ו. בא"ח פרשת בא סעי' י"ז.

[5] שם.

[6] שו"ע סי' ע"ט סעי' ד', ה' והחונים עליו. בא"ח פרשת בא סעי' י"ח.

[7] שו"ע סי' ע"ט סעי' ז'. כה"ח שם ס"ק ל"ו. בא"ח פרשת בא סעי' י"ח.

[8] שו"ע סי' פ"ב סעי' א'. כה"ח שם ס"ק ג'. בא"ח פרשת בא סעי' כ"ד.

[9] שו"ע סי' ע"ו סעי' ד'. כה"ח שם ס"ק כ"א, כ"ב. שו"ע סי' תרי"ג סעי' י"א. אחרונים.

[10] שו"ע סי' פ"א סעי' א' והחונים עליו. בא"ח פרשת בא סעי' כ"ג. אחרונים.

[11] שו"ע סי' פ"א סעי' א' והחונים עליו. בא"ח פרשת בא סעי' כ"ג.  שו"ע יו"ד סי' רס"ה סעי' ח'.

[12] שו"ע סי'  ע"ו סעי' ז'. בא"ח פרשת בא סעי' י"ט.